טעות או מזל? – פרק 37

אני ואוריה פסענו לעבר השולחן, היכן ששניר, ויקיר יושבים, הם ישבו ושמרו לשתינו מקומות.
התיישבתי על יד יקיר, שנראה חצי שיכור ואוריה התיישבה לצד שניר שהיה פיכח לגמרי.
"היי", אמרתי במבוכה ליקיר אך הוא שתה מהכוס שלו שמלאה במשקה חריף והתעלם מנוכחותי.
"יקיר…", קראתי בשמו שוב, הוא עדיין התעלם, נראה בשוק טוטאלי.
התייאשתי ונשענתי על הספה האדומה שעליה ישבנו. למזלי המוזיקה לא רועשת, כי אנחנו נמצאים בתוך פאב, נחמד עם תאורה חלושה ומוזיקה נחמדה שלא צורמת באוזן.
"מה תרצו לשתות?", שניר שאל, ניסה לשנות את האווירה הלא נעימה שאליה נכנסנו.
"אני אשתה בירה גולסטאר", אמרתי ואוריה אמרה שגם היא רוצה את אותו הדבר.
הוא הנהן וסימן עם ידו למלצר שיגיע לשולחן שלנו.
"תגיד, כמה הוא שתה?", "מה איכפת לך?", יקיר התפרץ לדבריי והביט בי במבט זעוף. נשמתי עמוק כי כבר ידעתי איך זה מנהל אצלו.
"יקיר, אח שלי הכל בסדר", שניר ניסה להרגיע אותו אך לשווא.
"לא, שלא תתערב", הוא תקף, המשיך להביט בי עצבני ורותח.
התחלתי להתעצבן אך ידעתי מהיכן ההתנהגות הזאת נובעת, אז שתקתי.
סימנתי לשניר עם מבטי שהכל בסדר ובדיוק המלצר בא ונעמד מולנו.
" שני חצאים של גולסטאר", שניר אמר למלצר והוא הנהנן בחיוך וצעד בחזרה לעבר הבר.
"שניר, אני שנייה בשירותים", יקיר אמר וקם ממקומו וצעד לעבר השירותים בהליכה המשגעת והגברית שלו שהשיגה את תשומת הלב של כל הבנות כאן בפאב.
"כמה הוא שתה?", שאלתי אותו עכשיו שיקיר לא כאן.
"חמש כוסות", נשפתי ברוגז ובייאוש. אני כבר רואה לאן מוביל הערב הזה.
"אסור להביא לו יותר לשתות", אמרתי ושניר צחקק.
"ניסיתי למנוע מהחמור הזה לשתות, אבל את יודעת שהוא ראש בקיר", שניר אמר, הוא צדק. אי אפשר למנוע מיקיר שום דבר כשהוא עצבני.
המלצר הגיע עם הבירה שלנו והניח את הכוסות על השולחן.
"תודה", אני ואוריה אמרנו בחיוך והוא חייך בחזרה. "בכיף חבר'ה, אם תרצו משהו נוסף אני על הבר", הוא אמר וחזר שוב בחזרה לבר.
לגמתי מהבירה, יקיר כבר יותר מידי בשירותים. מה הוא עושה שם?
שניר ואוריה דיברו בינהם, צחקו והראו סימני אהבה. אני כל כך מקנאה באהבה שלהם, הם שרדו את כל המשברים שעברו בשנים האלו.
הם מדהימים ואני שמחה בשבילם.
ריחו של יקיר הורגש באפי ומרוב המחשבות לא שמתי לב שהוא כאן, ישב על ידי.
הוא היה שעון על גב הספה כשרגליו מפוסקות במעט ויד אחת הייתה מונחת על ברכיו וידו השנייה על השולחן. מבטו נראה המום וריקני. כאב לי לראות אותו במצב הזה.
אני כל כך רוצה שיחייך ויהיה מאושר.
אבל היעל הזאת…אני מוכנה לשבור לה את הראש, הכל בגלל האגואיסטית הרוצחת הזאת.
"יקיר", לחשתי באוזנו, הוא נשאר עם אותה הבעת פנים ולא זז. נראה כאילו קפא במקומו.
התייאשתי, העדפתי לתת לו להירגע.
שתיתי את הבירה שלי ולפתע קלטתי את דביר, מביט בי מהשולחן ממולי. הנפתי את ידי לעברו והוא הניף גם הוא את ידו לעברי.
הופתעתי שהוא החזיר לי שלום בחזרה, הוא קשוח ומרוחק.
"מי זה?", יקיר שאל וסובב באיטיות את ראשו לכיווני.
"ידיד", אמרתי והבטתי בעיניו השחורות שבקושי נראו מתחת לתאורה החלושה.
"את בטוחה?", הוא שאל בחוסר אמון והנהנתי כשאני בחייכת לעבר דביר שלא הפסיק להביט בי עם מבט מסתורי.
"לבשת את השמלה השחורה הקצרה הזאת בשבילו?", הוא שאל בזלזול והפנתי את מבטי הזועף אליו.
"תגיד לי?התחלקת על כל הראש?התלבשתי ככה כי אני באתי לפאב", הסברתי לו בזהירות, כמה שיכולתי.
לסתו ננעלה וידו תפסה את ידי בחוזקה. הוא הקריב את פיו אל אוזני ולחש "את ערמומית סול…ממזרה", הרחקתי אותו ממני בעצבים ושנאתי אותו עכשיו.
מי הוא בכלל שיגיד לי דבר כזה?אחרי כל מה שעברתי איתו, בחיי העלובים.
אני חושבת שמגיע לי משהו טוב, לפחות משהו אחד.
דביר שם לב למתרחש ולא הפסיק להסתכל עלינו. נלחצתי קצת כי יקיר מסוגל עוד לקום ולפוצץ אותו במכות, אבל דביר גם לא נראה פראייר.
מתי אפסיק להסתבך ככה?
הנייד של יקיר צלצל, הוא הביט על הצג וענה לשיחה.
"מה?", הוא תקף את הבן אדם שמעבר לקו.
"בת זונה!תעצרי איפה שאת, אני בא", הוא צעק כמו מטורף וכל האנשים בפאב שלחו אליו מבטים המומים.
"מזה?!", הוא צעק וקם מהספה באיום.
הוא הביט על המסך, הבין שהשיחה נותקה. הייתה דממה, שניות שהרגישו כמו דקות ארוכות ושלמות והוא שבר את הדממה בכך שזרק בחוזקה את הנייד שלו על הריצפה שהתפרק לחתיכות.
"בת זונה", הוא צעק ורעד מעצבים, ידעתי כבר מה קרה, ידעתי שעולמו עכשיו נהפך לשחור כי היא החליטה לטוס ולעשות הפלה.
שניר קם מהספה ונעמד מולו, הניח את ידו על כתפו אך הוא העיף אותה בחוזקה ממנו.
"אל תיגע בי", הוא איים והביט בו במבט עצבני.
לא ידעתי מה לעשות.
הוא נטל את הסיגריות שלו מהשולחן והתחיל לצעוד לעבר היציאה.
"שניר אני אלך", אמרתי לו והתחלתי ללכת בקצב מהיר כדי לא לאבד אותו.
יצאתי מהמועדון וראיתי אותו צועד לעבר הרכב שלו.
"יקיר", צעקתי, אבל הוא המשיך ללכת והתעלם ממני. רצתי אליו ועצרתי אותו.
"סול, תעזבי אותי", הוא צעק כמו מטורף, עיניי המלאו בדמעות מלוחות ומרות. הוא נראה כל כך מרוסק. הוא הביט על הריצפה, קפוא ונראה עייף. עייף מלהתמודד עם הכל.
הנחתי את ידי על פניו, הוא לא התנגד.
ליטפתי את פניו ברוך ובעדינות, מרגיעה אותו במעט שאני יכולה לעשות. הוא עצם את עיניו ודמעה זלגה על מורד לחייו. נשברתי, כואב לי שכואב לו, נשבר לו הלב. היא הולכת להרוג את הילד שלו.
"אני מצטערת", לחשתי בבכי חלוש. דמעה נוספת זלגה מעינו ואחריה עוד אחת ועוד אחת. הוא פתח את הדלת של הרכב ונכנס. מיהרתי גם אני להיכנס אחריו.
הוא הניח את שתי ידיו על ההגה ועל ידיו את ראשו.
"היא חזרה לניורק, היא הולכת להפיל את הילד", הוא אמר בקול שבור ומרוסק. בלעתי את רוקי, המחנק שבגרוני גרם לי לכאב.
"אני כל כך מצטערת יקיר", אמרתי הפעם בבכי רועש. הוא הרים את מבטו אליי, עיניו היו אדומות ורטובות.
הוא התקרב עם גופו אל המושב שלי והניח את ראשו על רגליי והתפרק.
ליטפתי את ראשו ובכיתי ביחד איתו.
הדיבורים מיותרים, פשוט בכינו ופרקנו את שעל ליבנו.

________

אני מודה לכולכן על התגובות מהפרק הקודםם, אתן מדהימות! אוהבת ומעריכה עד אין סוףףףףףףףףףף!!!!! חג שמח אהובות שליייי!!!