יד הגורל- פרק ראשון

לוריאן הביט בחלון. הפסיק הגשם, חשב. העצים נעו במהירות בכיוון הרוח כאילו נלחמים בה. הכל ריק, נקי ועם ריח מרען של גשם. לוריאן חשב שחורף זו העונה היפה ביותר, אם כי הבנות בכיתתו לא הסכימו עימו. לא שהיה לו בעיה עם זה, גם ככה לכיתה לא היה אכפת ממנו. זה הדדי, חשב לעצמו בחיוך אך למרות זאת לוריאן לא יכול היה שלא להרגיש דקירה קטנה של אכזבה. דקירה קטנה, כמעט לא מורגשת, אך עדין איכזבה את לוריאן המחשבה כי אף אחד מבני כיתתו לא היה חברו. לפחות אף אחד לא צוחק עליו. לוריאן היה דמות חזקה בכיתה; אף אחד לא מדבר איתו אבל אף אחד גם לא מתעסק איתו וזה הספיק ללוריאן. נגמר השיעור, הצלצול הגואל צלצל באוזניו של לוריאן. הוא קם, שם את תיקו הכמעט ריק על כתף אחת ויצא מהכיתה. משב רוח נעים קידם את פניו ביציאה מבנין בית הספר וליווה אותו לשער. הוא הביט ברצפה מלאת השלוליות ודילג מעליהן בקלילות מפתיעה. לוריאן היה נער רזה ושרירי אף שלא היה אפשר לראות זאת דרך תלבושת בית הספר. עניו היו בהירות והיוו ניגוד מושלם לעורו השזוף. שיערו היה ברונטי הנוטה לבלונדיני. לוריאן המשיך בדרכו ולא שם לב לשום דבר חריג, עד שאותו דבר חריג התחיל לדבר. "לוריאן" אמרה נערה עם שיער בלונדיני מתולתל קצר עם עניים ירוקות. לוריאן נעצר, מסוקרן. "בוא נוותר על הקטע שבו אתה מופתע ואני פשוט יציג את עצמי" אמרה בביטחון הנערה."אני אדלין ויש לי הצעה להציע לך". לוריאן נעץ בה מבט. "ואם אסרב" אמר יותר מאשר שאל."אתה כבר מוצא חן בעניי" אמרה והוסיפה "אתה לא יכול לסרב. יודע מה? לא נקרא לזה הצעה, נקרא לזה התחייבות". לשונו של לוריאן נתקעה. מזמן לא פגש בחורה כל כך דעתנית. "באתי להסביר לך על מה מדובר ולקחת אותך איתי" אמרה אדלין. לוריאן העיף בה מבט והמשיך לצעוד קדימה. 'למי יש כוח להתווכח עם ילדה?' חשב. הוא הלך כמה צעדים אבל אז הוא מצא את עצמו מוחזק צמוד לקיר וידו מוחזקת מחורי גבו. לוריאן לא פחד, הוא הופתע מכוחה של הבחורה. "אתה חושב שאני צוחקת איתך, מה? תקשיב לי טוב ילד. אני מסבירה לך עכשיו את הדברים. אם תנסה שוב לברוח" היא שחררה אותו "אני יתפוס אותך שוב, בקלות. זה ברור?" אמרה אדלין. זיק של שעשוע נראה בעניו של לוריאן. הילדה בהחלט הרשימה אותו. "כולי אוזן" אמר. אדלין נאנחה עמוקות. עוד טמבל, חשבה לעצמה.