כבשתי אותך פרק 48+49 : יפיפייה הנרדמת חלק א’

——–נקודת מבט כללית——–
“הם חוזרים דוקטור,” האחות אמרה מביטה במכשיר ההנשמה. הם נצלו זה אומר שהם לא ויתרו על החיים שלהם שניהם הרופא חשב בחיוך מאושר מכך שהנערים הצעירים נצלו.
“דוקטור אמרמוס הבט,” אמר הרופא הראשי לרופא המנתח מביט בתוצאות בלוח המכשיר.
“אלוהים אשמור,” אמר הרופא מתוח מביט בתוצאות.

המשך יבוא………

——רינה——–
ישבנו במסדרון ממתינים לדעת מה קורה לילדים שלנו ראיתי שני רופאים יוצאים ליבי פעם בחוזקה התפללתי לאלוהים שלא ייקח את ביתי היחידה ואת הבחור הצעיר הזה לא מגיעה להם.
"משפחת אטיאס," שרית ישר קמה וגם שלמה וגם אנחנו נעמדנו מול הרופא.
"מה מצבו ד"ר איך הבן שלי?" שרית בכתה חיבקתי אותה עומדת ודמעות בעיני.
"בינכם במצב יציב הוא יהיה בסדר הדופק חזר מצבו נוטה להשתפר." הרופא אמר לנו מרגיעה אותנו נשמתי עמוק שרית בכתה.
"שרית הוא בחיים הוא יהיה בסדר שמעת מהרופא אמר מצבו משתפר." ניסיתי להרגיע אותה למרות שהרגשתי מועקה וכאב בלב דאגתי לשניהם.
"דוקטור מה עם לירז?" שאלתי אותו מנסה לשמור על קול יציב.
"מצבה לצערי הרב היא בחיים דופק שלה סביר אבל היא בתרדמת לצערי הרב." הרופא אמר לי את המילים הייתי בהלם דמעות זלגו בעיניי ליאור חיבק אותי לא יכולתי כאב לי שביתי במצב הזה.
"ד"ר מתי היא תתעורר מהתרדמת הזו?" ליאור שאל קולו כאוב שבור.
"אחוזים נמוכים זה תלוי זה יכול לצערי הרב לקחת שבועות חודשים שנים אפילו תלוי עם מצבה ישתפר. אני מצטער משפחת יזראילוב אנחנו כל מה שביכולתנו להציל את ביתכם." אמר הרופא בקול רציני.
נשברתי הרגשתי שאני רואה שחור.
"רינה!" שמעתי את ליאור קורא בשמי.

——-נטלי——-
הבטתי במצבה המר של רינה ראיתי את שרית אימו של שרית בוכה גם בעיני זלגו דמעות לירזי. למה זה קורה לך את הרי לא עשית שום דבר רע לאף אחד. מסכן עדי כשהוא יגלה מה קרה ללירז הוא בטח יסבול מאוד בכיתי מחובקת בזרועותיו של נפתלי בוכה לא יכולתי עם זה לראות את אחותי חברה שלי הבחורה יחידה שאני בוטחת בה בתרדמת.
הכל הולך ומדרדר רק על מה זה להם? איפה הם חטאו שזה מגיעה להם לא מספיק הם סבלו שניהם במיוחד לירז אחרי מותו של דין ועכשיו עם עדי היא סבלה ונפגע כל כך קשה.
"נטלי היא תהיה בסדר היא תשרוד." נפתלי בכה בשקט ראיתי בדמעות שלו. "אני מצטער נטלי," הוא לחש מחבק אותי בוכה. ראיתי את רטמיר יושב שבור פניו מכוסות בדמעות הוא לא דיבר עם אף אחד הוא נראה כל כך גרוע כאילו היא… מתה.
"רטמיר אנחנו נעבור את זה." גל אמרה בכאב בוכה אליה הוא הרחיק את ידה הוא קם והתרחק ממנה והתעלם מהרופאים שאמרו לו שאסור להיכנס. הוא נכנס בכל זאת מתעלם מאיתם והלך.

——רטמיר——–
כששמעתי את מה שהם אמרו הכל התנפץ בתוכי כשהרופא אמר שיש סיכוי שהיא לא תחזור לעולם. כשהם אמרו זאת הרגשתי שלקחו לי את הלב גם על הדרך הילדה הזו היתה כמו אחות שלי היינו מדברים על הכל היא לא רק אחות היא תמיד חברה ידידה שתמכה בי. נכנסתי לחדר היא שכבה חיוורת מתמיד קצוות שיערה היו בדם צווארה היה מכוסה בסימנים סגולים כחולים מהחבל הארור הזה. עיניה היו עצומות רגועות כמו תמיד שפתיה האדומות כיין היו עכשיו כחולות סגולות חיוורות היא היתה רזה עדינה. התקרבתי אליה היא היתה בבגדי בית חולים כחולים חיבקתי אותה בוכה לא יכולתי לראות אותה ככה.
"לירזי מתוקה ילדה יפה אחות אהובה שלי אל תלכי כואב לי הלב, אני מתחנן אל תשאירי אותי אני אוהב אותך אחותי. מאז שהכרתי אותך.. את שינית אותי לימדת אותי לכבד בנות יותר גרמת לי לראות את גלוש שלי היית לצידי תמכת בי חיזקת אותי גרמת לי לחייך הרבה. עכשיו אני רואה את הילדה היפה שלי אחותי שוכבת לה כאן ולא מגיבה. אני מתחנן יקרה שלי תחזרי אם לא בשבילי אז בשביל עדי הוא אוהב אותך לירזי מלאכית קטנה שלי אני כאן בשבילך אני נשבע לך אני לא יכול בלעדייך אל תלכי." חיבקתי אותה מלטף את שיערה העדין החזקתי בידה מנשק את ידה ברכות ידיה נותרו רכות עדינות כמו פעם רק שהן היו קרות עכשיו קצת. הצמדתי את ידה קרוב אליי מחמם את ידה לא נותן לקור לעטוף את ידה.
"רטמיר…" שמעתי קול חלוש מוכר הסתובבתי קמתי על רגליי ניגבתי את דמעותי עזבתי את ידה והלכתי אל עדי חיבקתי אותו. "מה קורה לך?" הוא שאל בקול חלוש ונתן לי חיבוק קליל גם והתנתקתי ממנו. שתקתי לא יכולתי להגיד לו מה עובר עליי ומה הולך לעבור עליו בקרוב.
"אחי איך אתה מרגיש?" שמרתי על קול רגוע.
"אני בסדר, מי זו שם שוכבת?" הוא שאל אותי בקול חלוש הוא הסתכל. "זו לירז?" הוא אמר מביט בה פניו כואבות. "מה קרה לה רטמיר? למה היא כל כך חיוורת?" הוא שאל לחוץ ניסיתי להחזיק את הדמעות שתקתי לשנייה.
"אחי תירגע תנשום אני הספר לך הכל מבטיח אבל לא עכשיו." אמרתי מנסה להרגיע אותו.
"תספר לי עכשיו מה קרה לה?" הוא אמר בקול יותר גבוה ועצבני.
"תירגע אתה אחרי ניתוח אני אסביר לך." אמרתי לו בקול שקט הוא נשם עמוקות ואני התכוננתי לגרוע ממה שיקרה עכשיו.

——–הלנה——–
"שמעתם עדי ולירז ניסו להתאבד?" שמעתי לחשושים התקרבתי לקבוצה שלהם החבר'ה שלהם לא היו בקפיטריה רק הרוסים וניקול ונייל. התקרבתי אל שולחנם הם הרימו את מבטם.
"זה נכון מה שאמרו שעדי ולירז ניסו להתאבד?" שאלתי לחוצה ממה עדי עלול היה לעשות.
"זה נכון?" לוסיאנה הגיעה גם.
"מה עם לירז?" דניאל שאל.
"זה נכון לצערי הרב עדי ניסה להתאבד וגם לירז ניסתה עכשיו מצבם קשה של שניהם.." ניקול אמרה פניה עצובות מאוד. "והכל בגללך לוסיאנה עדי ניסה לגמור עם חייו גם לירז." היא הביטה מזועזעת בהלם ממה שקרה הרגע היא התעלפה תוך שנייה דניאל תפס אותה לפני שנפלה.
"אני אקח אותה לאחות." בריאן אמר מרים אותה בזרועותיו וסוחב אותה מחוץ לקפיטריה.

~~כעבור כמה שעות~~
——-לוסיאנה——-
התעוררתי בחדרי ראיתי את בריאן יושב לידי אלוהים עדי לירז הם ניסו להתאבד בגללי הרגשתי בדמעות מתקרבות לעיניי.
"לוסי אל תבכי הם חזקים מתוקה שלי." הוא לחש מנסה להרגיע אותי הוא ליטף את שיערי ברוך הרגשתי כאב בליבי.
"זו אשמתי בריאן שיקרתי עדי לא האבא של הילד הזה שאני נוסעת!" אמרתי בדמעות נתתי להם לזרום מעיני חיבקתי אותו בחוזקה התפרקתי עליו.
"אז של מי הילד לוסיאנה? של מי?" הוא תפס אותי בחוזקה קולו היה קר הוא החזיק בכוח בסנטרי. הבטתי בו בהלם כאב לי מאוד אחיזתו. "תגידי!" הוא צעק אליי הרגשתי סחרחורת חיבקתי את צווארו.
"הילד… שלך," אמרתי לו בקול שבור.
"את רצית לתת את הילד שלי לאטיאס!" הוא צעק אליי.
"אני מצטערת!! הייתי טיפשה לא הבנתי עד כמה אני אוהבת אותך!!!" צעקתי שבורה דמעות החמות זלגו בעיניי הוא קם מעוצבן מביט בי מאוכזב. כשהוא יצא התפרקתי לבד בחדר שלי אף אחד לא היה כאן בשיבילי לחבק הייתי לבד בפעם הראשונה ללא חברה או ידיד שכבתי בוכה ומצטערת כל כך שהרסתי את חייה של לירז ועדי. הבטתי בבטני בילד שאני נושאת בגופי.
"אתה יודע אתה היחיד שנותרת לי יקירי אני מקווה שאתה לפחות אוהב אותי… כי אני גם אוהבת אותך מאוד." דיברתי אל תינוקי מלטפת את בטני. "אני מצטערת… שגזלתי ממך את אביך ילד יפה שלי." לחשתי בעצבות התפללתי לאלוהיי שיציל אותם ושיסלח לי על חטאי הנוראיים.

——–דניאל———
אחרי ששמעתי שהיא בסוף עשתה זאת הייתי בהלם כעסתי על עדי הבן זונה הזה שהתאבד הוא רק פגע וממשיך לפגוע בה לעזאזל איתו מה היא מוצאת בו כוסאמק הוא מפגר או שמשחק אותה מפגר. אחרי ששמעתי הלכתי לצד הרפואי בתיכון שלנו נכנסתי לשם ראיתי את כולם התגנבתי לחדר של הרופא לקחתי את החלוק ולבשתי מסיכה של ניתוחים שלא יזההו אותי ונכנסתי לחדר והייתי בהלם ממה שראיתי.

המשך יבוא……..

פרק 49:
——–עדי———
"רטמיר אני מחכה להסבר מה קרה לירז?" שאלתי בקול הכי תוקפני שהיה לי ובדיוק נכנס הרופא הוא נראה די צעיר לגילו הוא עמד בכניסה.
"ד"ר מה קרה עם לירז למה היא כאן?" שאלתי את הרופא כשראיתי את רטמיר שותק הרופא הביט בי פניו קודרות וקרות ושתק גם. למה כולם שותקים כוסאמק מה הולך פה?
"אני דורש לדעת מה קרה ללירז!" צעקתי על רטמיר ועל הרופא.
"עדי היא… ניסתה להתאבד," קולו נשבר הייתי בשוק ממה שמעתי אני חירש שמעתי נכון?
"היא מה ניסתה!" שאלתי כועס כל גופי שרף נשמתי שרפה מכאב אין סופי לדעת שהיא פגעה בעצמה.
"היא עשתה זאת אחרי שראתה מה שקרה לך והיא… רצתה שתשכח ממנה כי… היא האמינה שהיא פוגעת בך." רטמיר אמר לי קולו שבור וכואב ראיתי בעיניו דמעות הוא נראה כל כך שבור כל כך הרוס.
"למה? למה לא עצרתם אותה למה לא שמרתם אליה." הדמעות בעיני זלגו הרגשתי בדמעות החמות זולגות ושורפות את פניי כגיהינום בלעדיה חיי לא שווים כלום. הרופא עמד קפוא ונראה בעינו דמעה דמעות זלגו בעיניו הוא התקרב אליה מביט בה במבט משונה. קמתי ממיטתי ניסיתי לנתק את המכשירים מגופי רטמיר עצר אותי.
"עדי אסור לך לקום." הוא אמר לי בקול מודאג הזזתי את ידו.
"שילכו לעזאזל הרופאים האלה אני קם." אמרתי בקול שבור הסרתי ממני את מכשיר של דופק ונשימה וסוכרת רק השארתי את שקית העירוי. כשקמתי הרגשתי סחרחורת הייתי חלש אבל הכרחתי את עצמי לעמוד צעדתי צעד אחר צעד התקרבה אליה, היא שכבה מחוסרת הכרה חיוורת מולי לבנה יותר משלג היא נראתה כאילו שהיא עומדת למות בכל רגע, ואני לא זזתי ממיטתה של אהובתי מה לא עברתי אני לא מוכן לאבד אותה. מספיק לי איבדתי כבר אחת ולא אתן לאהובה היחידה שלי למות. מה לא עברתי בשביל לזכות בליבה חיבקתי אותה הדמעות בעיני לא הפסיקו, האם כאן זה מסתיים בינינו? יקירתי יפיפייה שלי נשמה שלי את שוכבת לך שלווה אך עדיין כואבת כמוני. הבטתי בסימנים הכחולים סגולים על צווארה העדין שיערה היה מכוסה בדם חיבקתי אותה כל כך חזק נזכרתי איך הכרנו איך התאהבתי בה לעולם.
"את לא תלכי לי אני אוהב אותך לירז אם את הולכת אני בא איתך." אמרתי לה בלחש הרופא הצעיר הביט בה עיניו דומעות.
"עדי היא בתרדמת הרופא אמר…. יש סיכוי שהיא—" רטמיר אחל לומר וקולו נשבר בדמעות.
"היא תחזור רטמיר היא הבטיחה לי שאנחנו נהיה לנצח." אמרתי מביט בה בעיניים כואבות.

——דניאל——–
כששמעתי שהיא בתרדמת וראיתי מה קרה לה הכל נשבר בתוכי אף פעם לא חשבתי שיהיה לי אכפת ממישהי ועוד מזרה כמוה ישראלית שחייכה את החיוך הקורן שלה. היתה חוצפנית יפה שלי חוצפנית פראית התעללה לי בנשמה כשהיתה עם אטיאס. ראיתי בפעם הראשונה את הבחור הזה שהיה ערס הבחור הכי פראי בתיכון נשבר בגללה היא שברה אותי ואותו ואת כולם סביבה בכך שהיא שוכבת לה פה בין חיים למוות. לירז הפכה מאור השחר השמש שזורחת לירח קר ורחוק כשהיא שוכבת פה לה כאן. הבטתי בה כל כך רציתי לנשק אותה לא העזתי הסתובבתי ויצאתי מהחדר מביט בה מבט אחרון.

~~~כעבור חודשיים~~~
——-עדי——–
היא שכבה לה כך ללא תזוזה בשבוע הראשון כולם הביטו בנו אבא שלה ושלי חזרו לארץ אמא של לירז רינה ושרית אימי נשארו איתה. ישבתי מול המיטה שלה כל הזמן לא זזתי ממנה למדתי התנתקתי מחברים מכולם מהכל התנתקתי מכל העולם ישבתי לידה עד שעות מאוחרות כל הזמן הזה. והיא שכבה ולא זזה לא רציתי לחיות כבר נשבע לכם לחיות בלעדיה זה כאילו לקחו לי עביר מהנשימה.
"היי עדי," שמעתי את קולה של לוסיאנה היא נכנסה לחדר היא היתה בחודש רביעי היא התוודה ביומיים אחרי שהתעוררתי היא נכנסה והתנצלה בפני כולם ובפני היא הרגישה נורא. היה לי קשה לסלוח לה סלחתי לה היא כמוני ביקרה כל יום את לירז נטלי וגל ישבו איתה גם באופן קבוע שיערה נשערה לבן עדיין הסימנים הכחולים עברו מצווארה של לירז אבל היא נותרה ללא רוח חיים או מוות.
"היי לוסיאנה איך הילד?" שאלתי אותה בחיוך קלוש היא התיישבה ליד לירז.
"גדל לו בריאן מתלהב יהיה לנו בן." היא אמרה בחיוך קטן. "מה לירזוש מה הרופאים אומרים?" היא שאלה בקול רציני כשהיא מחזיקה בידה ומלטפת אותה.
"המצב שלה אותו דבר לצערי," אמרתי לה נושם עמוקות ומתפלל בליבי שהיא תחזור החיים שלי בלעדיה גיהינום.
"עדי היא תחזור היא חזקה אתם תהיו ביחד היא לא תעזוב אותך." היא אמרה לי בקול רגוע מנסה להרגיע אותי דאגה נכרה על פניה.
"אני מקווה מאוד בינתיים מה שיש לעשות זה להתפלל לאלוהים שיחזיר לי אותה." אמרתי לה מחזיק בספר תהילים התפללתי כל היום יום ולילה אני ממשיך לתחנן בפני בורא עולם שיחזיר את אהובתי.
"גם אני המשיך להתפלל כמו שלימדת אותי בספר שלכם." היא אמרה לי בקול רציני מתפללת גם היא השתנה מאז מה שקרה היא התחילה דף חדש בחייה. "עדי תמשיך לדבר אליה היא שומעת אותך אני בטוחה בזה היא עוד תתעורר בקרוב כמו שיפיפייה נרדמת." היא אמרה לי מנסה לעודד אותי.
היא ישבה שעתיים והלכה כי היא צריכה לנוח בגלל ההיריון שלה מדי פעם אסור לה להתאמץ יותר מדי אחרי הכל היא עומדת להיות אמא בקרוב לבן.
"לירז מלאכית שלי את לא מבינה כמה אני מתגעגע עלייך אהובתי, אני כבר לא אותו דבר בלעדייך יפה שלי תחזיר מהר יקירתי כל יום שעובר בלעדייך חיי הם גיהינום. בחודשיים האלה לא רק אני השתנתי רטמיר החבר שלנו התנתק מכולם הוא עצוב מרוחק הוא וגל לקחו הפסקה כי הוא רוצה להתבודד קצת. לוסיאנה השתנתה היא באה להתנצל בפנינו והיא מצטערת על הכל היא נושאת את הילד בחודש רביעי הילד הוא של בריאן נטלי שקועה בדיכאון כמוני וכמו רטמיר ולא רוצה לדבר עם אף אחד תימור הרוסה ממה שקרה גם. בלעדייך החיים קשים לכולנו תחזרי אני כבר.. לא יכול!" אמרתי כשדמעות בעיניי חיבקתי אותה בחוזקה כל כך חזק. הרגשתי אצבע שלה זזה היא הזיזה אצבע.
"לירז שלי את זזת!" אמרתי בחיוך ודמעות בעיניי. "דוקטור רוג'ר!" קראתי הוא נכנס לחדר מהר.
"מה קרה עדי?" הוא שאל אותי.
"היא הזיזה אצבע היא מגיבה!" אמרתי לו בחיוך הרופא הביט לירז הזיזה שוב את אצבע.
"זה סימן טוב היא מתחילה לאט לאט לחזור תמשיך להיות איתה תמשיך לדבר איתה היא עוד תתעורר." הוא אמר בודק אותה אחרי שהוא בדק הכל.
"לירז שלי שמעת מה הרופא אמר את תחזרי אליי." אמרתי לה בחיוך נישקתי את מצחה וחיבקתי אותה. חייגתי לרינה מהר היא היתה בדיכאון וטענה שלא תזוז מביטה עד הסוף אני והיא וליאור אביה של לירז הסתדרנו טוב הם התייחסו אליי כאל בנם.
"הלו עדי מה נשמע?" היא ענתה בקול חם אבל קולה היה עצוב.
"בסדר, רינה יש לי חדשות בשבילך טובות." אמרתי לה בקול רך מחייך חיוך קטן.
"לירזי התעוררה?" היא שאלה בקול קצת פחות עצוב.
"לצערי לא אבל היא מתחילה להגיב רינה דיברתי אליה והיא הזיזה אצבע היא מתחילה להגיב הרופא אמר שהיא מתחילה לחזור לאט לאט." אמרתי לה בחיוך.
"אני באה מיד ועל הדרך התקשר לליאור," היא אמרה בקול מרוגש שמעתי את קול בכי שלה.
"תבואי היא זקוקה לנו אנחנו חייבים לדבר איתה יותר." אמרתי לה בחיוך מנסה לעודד אותה ואת עצמי על הדרך שלירז מתחילה לחזור אלינו. ניתקנו את השיחה התקשרתי לאמא שלי גם על הדרך.
"הלו בני מה קורה?" היא שאלה בקול עדין ורך שלה.
"אמא הכל בסדר, אבל יש לי חדשות טובות." אמרתי לה בקול נרגש.
"מה קרה לירז התעוררה?" היא שאלה אותי.
"אלוואי היא עדיין לא התעוררה לצערי, אבל היא התחילה להגיב היא הזיזה אצבע הרופא אמר שהיא מתחילה לאט לאט להתקדם." אמרתי לה בקול קצת עצוב אבל מעודד.
"יופי אני עכשיו באה לראות אותה אני קודם אתקשר לאביך לספר את החדשות הטובות." היא אמרה לי.
"יופי גם רינה תבוא תמסרי ד"ש לאבא." אמרתי לה.
אחרי כמה דקות האחות נכנסה לחדר היא סידרה את כד הפרחים מחליפה שם מים.
"אני רואה שאתה אוהב אותה מאוד עם אתה מביאה לה כל יום ורדים וצבעונים בכל פעם." היא אמרה בחיוך חייכתי חיוך קלוש.
"אני מאוהב בה מאוד אני מקווה שהיא תחזור ואקנה לה זר יותר גדול." אמרתי לה בחיוך.
"אתה יודע היא מרגישה אותם ואותך היא מרגישה מאוד תהיה איתה והיא תחזור." היא אמרה בחיוך מעודד.
"תודה," אמרתי לה והיא יצאה.
אחרי חצי שעה אמא ורינה היו כאן הן נכנסו וחיבקו אותי בחום זכיתי בחמה מושלמת ואמא מדהימה מאוד שמחתי שהן לצידי כאן ולצד לירז.
"מה שלמך איך אתה?" רינה שאלה אותי.
"אני בסדר," אמרתי לה בחיוך.
"הבאתי לך משהו לאכול אוכל ביתי אני רואה שאתה לא אוכל טוב." היא אמרה ושמה לי קופסה עם אוכל.
"תודה רינה," אמרתי וחיבקתי אותה בחום.
"איך לירז?" אמא שאלה מחבקת אותי.
"היא מתחילה להגיב." אמרתי הן התקרבו אליה חיבקו אותה ישבו דיברנו קצת בנינו ועם לירז הן יותר דברו אחרי שעתיים שהן היו פה הן הלכו למלון. ואני נשארתי עם לירז חיבקתי אותה ליטפתי אותה את שיערה את פניה נישקתי באיזשהו שלב נרדמתי לידה כשאני מניח את ראשי על עצם בריך שלה. מתוך שנתי שמעתי כל קורא לי.
"עדי…" קול עדין ומוכר

המשך יבוא…………