כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 23

•אביב•
״אני לא מאמין לך!״ אמר ליאב בפה פעור כאשר סיפרתי לו על כל מה שקרה היום.
״בגלל זה לא באתי לבית הספר.״ הסברתי.
״את עד כדי כך שונאת אותה, הא?״ שאל בגיחוך.
״כן, אבל מה זה משנה, קים כבר שייכת להיסטוריה.״ אמרתי בגאווה ושכבתי במיטה בהיתי בתקרה מחוייכת.
״מה בא לך לעשות?״ שאל ליאב ונשכב לידי.
״מה אתה מציע?״ שאלתי בהתחכמות.
״מה את מציעה?״ שאל באותו טון.
״ממ… האמת שאני דיי רעבה.״ עניתי.
״זהו! מצאנו מה לעשות.״ ליאב הזדקף ומשך אותי איתו.
״ל…ליאב?״ מלמלתי בבלבול.
״בואי.״ הוא אחז בידי.
״ליאב, לאן הולכים?״ שאלתי בזמן שירדנו במורד המדרגות.
״לכאן.״ אמר והצביע על המטבח.
״מה אנחנו עושים כאן?״ הצבעתי על המטבח.
״חשבתי שאת רעבה.״ הוא ענה, חיוך התפרס על פניי כשהבנתי את הרעיון של ליאב.
״אז מה נאכל?״ שאלתי והתיישבתי על אחד מכיסאות הבר.
״חשבתי שאת תגידי לי.״ הוא התחכם.
״מה יש לאכול?״ שאלתי.
״אין.״ הוא סגר את המקרר.
״שנזמין פיצה?״ הוא הציע.
לא עניתי, קמתי ממקומי, פתחתי את הארונות בדקתי מה יש בבית.
״פיצה כן, להזמין לא.״ עניתי.
״אז איך נאכל פיצה, נחכה שהיא פשוט תיפול עלינו מהשמיים?״ שאל בגיחוך.
״לא.״ צחקקתי.
״אז?״ הוא שאל בזלזול.
״נכין אחת בעצמנו.״ עניתי בחיוך.
בבית משפחת נהרי לא מתקבל על הדעת להזמין פיצה, אצלנו בבית אנחנו רגילים להכין את האוכל בעצמנו, ואם לומר את האמת זה גם הכי טעים.
״אז מה אתה אומר?״ שאלתי בהתלהבות.
״היית רצינית?״ הוא שאל בפליאה.
״אז מה חשבת?״ שאלתי ברטוריות.
״שאת צוחקת.״ הוא ענה בהיסוס.
״טוב, יש לנו פיצה להכין, פחות דיבורים יותר לעבוד.״ הוצאתי את המצרכים והנחתי על השיש.
״אז צריך קמח, מים, ביצים, גבינה…״ בדקתי את כל המצרכים.
לקחתי קערה עמוקה כדי שאוכל לשפוך לתוכה את כל מה שצריך.
לשתי את הבצק בידיי. ״מה אתה מסתכל עליי? בוא לעזור.״ הסתובבתי לליאב שישב על יד הבר והביט בי מחוייך.
״את עושה אחלה עבודה, חבל שאני אהרוס אותה.״ הוא התחמק.
״חנפן,״ גלגלתי עיניים והמשכתי ללוש את הבצק.
לפתע הרגשתי משהו עוטף אותי מאחור, זה היה ליאב.
הוא לקח חתיכת בצק והכניס לפיו. ״דווקא טעים.״ הוא אמר ועשה פרצוף סובל.
״ליאב?״ התאפקתי לא לצחוק, הוא הביט בי בשאלה. ״זה הבצק.״ צחקקתי.
״יופי, חברה שלי מנסה להרוג אותי.״ הוא מיהר לירוק החוצה את הבצק שעוד נשאר בפיו.
״יכולת לשאול לפני שאתה אוכל.״ התגוננתי.
״יכולת להזהיר אותי לפני.״ הוא התגונן.
״אוח, ליאב…״ נאנחתי.
״קח,״ חתכתי חתיכת בצק והושטתי לו.
״אני כבר לא רעב.״ הוא אמר ולקח צעד אחורנית.
״תתחיל לרדד.״ הושטתי לו את המערוך.
״זה היה בעברית?״ הוא שאל בכיווץ גבות.
״לא זה היה בסינית.״ עניתי בציניות. ״קח את המערוך, והבצק ותתחיל לעבוד.״ פקדתי עליו.
״אוקיי, רק מה אני אמור לעשות?״ הוא שאל בבלבול, הבעת פניו המבולבלת אפיינה את הבלבול שחש באותו רגע.
״זה מערוך,״ הצבעתי על המערוך העשוי מעץ. ״וזה הבצק,״ הצבעתי על הבצק הלבן המוצק. ״תסיק את המסקנות לבד.״ עניתי והמשכתי בתהליך ההכנה.
״תראי מה נהיה ממני, עושה עבודות של בנות.״ הוא נאנח ועבר עם המערוך על הבצק.
״אויי מסכן, אני ממש מרחמת עלייך.״ אמרתי בציניות.
״באמת, אני לא מבין את זה, תהרגי אותי אני בחיים לא אבין את זה.״ אמר בייאוש והביט למעלה לשמיים.
״בשביל מה יש לי חברה אם היא נותנת לי לעשות הכל?״ הוא מלמל.
״חוצפן,״ צעקתי ונתתי לו מכה בכתף.
״אם כבר את חצופה,״ הוא ענה.
״סליחה?״ שאלתי בהרמת גבה.
״את נותנת לי לעבוד, ועוד בבית שלי.״ הוא התבכיין.
״אני ממש מרחמת עליך.״ אמרתי בעצב מזויף.
״עכשיו תתחיל לעבוד!״ פקדתי עליו.
״לא רוצה, מה תעשי לי?״ שאל בהתגרות ושילב את ידיו על חזהו.
העברתי על אצבעי על שכבת קמח שנותרה על השיש, כבר ידעתי מה אני הולכת לעשות.
״טוב נו, אתה לא חייב.״ אמרתי בכניעה והתקרבתי אליו, הנחתי את ידי שהייתה מלוכלכת במעט קמח על פניו. ״זהו, אתה מסומן אצלי.״ צחקתי ומיהרתי לברוח.
״אביב… בואי הנה מיד!״ הוא צעק והחל לרדוף אחריי ברחבי הבית. 
״אני חושבת שהצלחתי לברוח.״ מלמלתי כשהתחבאתי באחד החדרים. דווקא אז כשהרגשתי בטוחה ושאני יכולה לצאת החוצה ליאב ציפה לי מחוץ לחדר.
״תפסתי אותך!״ הוא חיבק אותי והחל למרוח קמח על פניי.
״משוגע! הבהלת אותי.״ הנחתי את ידיי על ליבי סימן לבהלה.
״ל… ליאב, ד… די.״ מלמלתי צוחקת וניסיתי להימלט מליאב שהרים אותי ורץ איתי ברחבי הבית.
״ליאב, תוריד אותי!״ צעקתי תוך כדי שפרצתי בצחוק.
״עכשיו, את תשבי פה ותכיני לי משהו לאכול.״ הוא הניח אותי על השיש ונשק לשפתיי.
כל הבית מסביב היה מבולגן נורא ומלוכלך, המטבח היה נראה כמו דיר חזירים והדבר היחידי שעניין אותי באותו רגע זה רק שנינו, לבד בעולם משלנו.

•לידור•
טוב, אז אני אזוז לעניינים שלי.״ אמרתי לאחר שהסתיימה המשמרת, תליתי את הסינר על הקולב ולקחתי את הפלאפון והמפתחות.
״בלי שטויות, הא?״ אמר אליאור באזהרה והפנה לעברי אצבע מאשימה.
״כנ״ל.״ חייכתי חיוך שובב.
״זה לא עניינים כאלה!״ הוא מיהר להתגונן.
״ברור.״ אמרתי בזלזול.
״לך ממני יא מגעיל,״ הוא דחף אותי ממנו, יצאתי מהמסעדה מצחקק.
נכנסתי לאוטו, הפעלתי את הרדיו ונסעתי.
לפתע הפלאפון שלי צלצל, על הצג התנוסס שמו של דולב. בלעתי את רוקי, כבר הרבה זמן שלא ראיתי את שמו על צג הפלאפון שלי, חשבתי שהוא שכח ממני. נשמתי כמה נשימות עמוקות ועניתי לשיחה.
״ביטון, צריך לדבר.״ הוא אמר בקולו המחוספס שהיה במעט צרוד.
״מה אתה רוצה ממני?״ שאלתי בתמימות, מה לעזאזל הוא נזכר בי אחרי שנתיים?
״יש כמה עניינים שאנחנו צריכים לדבר, בכל מקרה אתה יודע איפה לפגוש אותי.״ הוא אמר.
״אני אגיע.״ אמרתי בכניעה ומיהרתי לנתק את השיחה.
״שיט, שיט, שיט!״ צעקתי והכיתי בהגה. הגברתי את המהירות ונסעתי לשם הכי מהר שאני יכול.
הגעתי להאנגר, המקום שהיה מקום פגישה הקבוע של דולב ושלי בעבר.
הסתכלתי לצדדים, בדקתי שאין אף אחד שרואה אותי ופסעתי אל תוך ההאנגר.
״ביטון, שנים שלא נפגשנו, עבר הרבה זמן.״ הוא אמר בקולו המחוספס.
״לא מספיק אם אתה שואל אותי.״ עניתי בקרירות.
דולב היה אחד החברים שלי מהרצליה, הוא הכיר את קים. למעשה הוא היה זה שסיפק לנו את הסמים בעבר.
בעצם אפשר לומר שהוא אחראי לתקופה הכי גרועה בחיים שלי.
פעם הייתי עובד אצלו, הייתי צריך כסף בשביל לפרנס אותי ואת אימא שלי, דולב הציע לי עבודה וישר קפצתי על המציאה. הייתי מוכר בשבילו את הסמים וגובה כסף מאנשים.
״מה אתה רוצה ממני?״ שאלתי בישירות.
״הופה, מישהו בא קרבי אני רואה.״ אמר בציניות.
״אין לי את כל היום, תגיד מה שאתה רוצה להגיד וסלאמת.״ אמרתי בחוסר סבלנות.
״אוהו, אני רואה שהמעבר קצת דפק לך את המוח, ככה מדברים לחברים?״ הוא שאל בקול פגוע.
״אתה לא חבר שלי ואני לא חבר שלך.״ עניתי בעצבים.
״אני מבין שאתה עוד כועס.״ הוא אמר.
״אז הבנת נכון.״ שילבתי את ידיי על חזהי.
״זה היה לפני שלוש שנים, מה יכולתי לעשות?״ הוא שאל בתמימות.
״יכולת להיות חבר אמיתי, אני בטחתי בך, אתה ניסית להרוג אותנו.״ אחזתי בחולצתו והדבקתי אותו לקיר.
״ביטון תירגע. אתה כנראה שכחת עם מי אתה מדבר, כי אם היית זוכר לא בטוח שהיית מרים עליי יד.״ הוא הרים את קולו והדף אותי אחורנית.
״ידעתי שזו הייתה טעות לבוא לפה.״ מלמלתי בעצבים, איגרפתי את ידיי.
״אתה מוכן לשתוק ולהקשיב לי?״ הוא הגביר את קולו. שתקתי, הבטתי בו ותוך כדי התנשפתי.
״קח,״ הוא הושיט לי חמישה שקים לבנים. ״אני סומך עליך שתמצא את האנשים המתאימים.״ הוא חייך.
״מה זה?״ שאלתי כשהבטתי בשקים הלבנים.
״כל כך מהר הספקת כבר לשכוח?״ הוא גיחך.
״אין סיכוי שאני נכנס לזה שוב.״ צעקתי.
״אתה כבר בתוך זה.״ הוא חייך חיוך מתגרה.
״זו העבודה שלך.״ הוא הזכיר.
״מה נזכרת בי אחרי כל כך הרבה זמן?״ צעקתי. ״מה אתה רוצה?״ שאלתי בחשדנות.
״זה שהוצאתי אותך לחופשה לא קצרה לא אומר שהעבודה שלך הסתיימה.״ הוא ענה.
״אני לא רוצה להיות חלק מזה יותר.״ אמרתי בכנות.
״אתה חייב לי, את זה אתה אמרת.״ הוא הזכיר.
״אל תשכח, יכולתי גם להשאיר אותך על הזירה מדמם ולא להזעיק עזרה.״ הוא אמר.
אני זוכר את אותו לילה זוועתי ששכבתי על זירת האירוע שוטט דם לאחר שהשוד הגדול שתכננו במשך חודשים הסתבך. 
״אולי היה עדיף ככה, לפחות ככה היית עוזב אותי בשקט.״ הודיתי.
״אז מה בסך הכל אני מבקש, טובה קטנה?״ הוא הביט בי במבט מתחנן.
״זה מסוכן מידי.״ ניסיתי להתחמק מהאחריות.
״מה שיותר מסוכן לך הוא שאני אספר הכל למשטרה, ואז נאור ואורן כבר לא יהיו היחידים במעצר.״ הוא אמר באיום.
״בן זונה.״ מלמלתי בעצבים ולקחתי את השקים הלבנים מידו.
״אתה לא חייב לעשות את זה, רק תזכור שלאן שלא תלך אני אחריך.״ הוא אמר בארסיות, הבטתי בו בשנאה.
״יפה מאוד, אנחנו מבינים אחד את השני.״ הוא חייך חיוך מנצח.