כפיות- פרק 12

want to fly 17/04/2014 1371 צפיות 6 תגובות

המקום היחיד שיכולתי להתפרק בו באותו הרגע היה שדה גדול שתמיד רציתי להגיד לעצמי שרק אני מכירה. אני לא מאלה שילכו לים, דווקא המים לא מרגיעים אותי. הדבר היחיד שמרגיע אותי כשקשה לי זה שדה ירוק פורח. אמרתי תודה לאלוהים כשפסעתי על הדשא שהדשא עדיין מלא חיים, שכלום לא התייבש, שהכל איכשהו נשאר כמו חלום ואני מצליחה לראות את הקסם של המקום הזה, שהמקום החי והירוק הזה עדיין נותן לי שלווה. התיישבתי שם בשמש, מכוסה בעלים הארוכים של הדשא, הוא דשא שאתה נבלע בתוכו. הרגליים שלי היו צמודות אל גופי וכל מה שחשבתי עליו זה השקט שיש למקום. ניתקתי את המוח שלי מכל המחשבות שלא רציתי לחשוב. נשמתי כמה וכמה נשימות עמוקות עד שהעזתי לפתוח את העיניים ולהתעמת עם המציאות.
אחרי שפקחתי את העיניים השיחה ביני לבין שגיא חזרה למוחי. חשבתי בעיקר על ההצעה שלו. ההצעה שלו, עם כמה שקשה לי להגיד את זה, זו אחת ההצעות הכי יפות שקיבלתי בחיים. האדם הזה מוכן להרים אותי מהקרשים ולהעניק לי חיים טובים, חיים של עבודה רגילה ולא עבודה דוחה, משהו שמכבד את הבעלים שלו. להיות עם משרה, לעבוד בחברה טובה, עם אנשים טובים ומכובדים, משכורת טובה. זה אמנם לקבל שלושת אלפים חמש מאות שקל בשבוע, אבל זה לחיות טוב. את רוב הכסף של החודש האחרון אני עדיין אוגרת, המצב שלי עדיין טוב. במקרה הכי רע ללקוחות הקבועים אפשר אחת ל, לא "לאבד" את מה שכבר יש לי. אבל מה יש לי? כמה לקוחות שכל מה שהם רואים בי זו שפחת מין? מישהי שתעשה את מה שהם רוצים כדי לספק אותם? איזה חיים כבר היו לי כזונה? אני אוכל גם לדבר עם שגיא על הדירה שיש לי עכשיו, הוא יוכל למצוא לי דירת שותפים טובה ולא רקובה מהבטון. כל החיים יכולים להשתנות עם אמירה אחת של כן.
כשהבנתי שהתשובה כל כך ברורה אבל שאני לא יכולה לקחת אותה לבד התקשרתי לירדן. "את מתקשרת אליי?" הוא ענה מיד. "אני מפריעה?" שאלתי. "ממש לא" הוא אמר מיד, "מה קורה? הכל בסדר?". סיפרתי לו שאני בסדר אבל שאני חייבת את העזרה שלו. הוא שאל איפה אני ואם אני רוצה להיפגש. הדבר האחרון שרציתי זה לגלות לו על הפארק הזה אבל לא ממש הייתה לי ברירה. הוא אמר שהוא ייקח את האוטו ויגיע לשם כמה שיותר מהר. אחרי שהשיחה התנתקה הבנתי שיש משהו בקשר שלי ושל ירדן שמעולם לא היה לי, לפחות לא מאז התיכון. כשהוא אומר לי שהוא מוכן לעזור לי אני מרגישה בעננים, כשהוא רק קופץ על ההזדמנויות לראות אותי, שהוא באמת דואג לי, ולא דואג לי כי במצב כזה או אחר לא אוכל לזיין. הוא דואג כי הוא רוצה לדעת שאני בסדר.
כשהוא הגיע הוא רק נתן לי נשיקה קלה על השפתיים והתיישב לידי. הוא אמר לי כמה מופלא הפארק הזה בעיניו ושהוא לא ידע שהוא בכלל קיים. "כשהייתי קטנה האמנתי שהפארק הזה הוא רק שלי, תמיד הוא היה ריק כשבאתי אליו". "זה קרוב לבית שלך?" הוא שאל בחיוך קטן. הנהנתי אליו ודאגתי מהר להחליף נושא. "אני מקווה שלא הפרעתי לך באמצע משהו חשוב בעבודה" אמרתי לו. הוא צחק ואמר שזה באמת שטויות ושאל ישר על מה רציתי להתייעץ איתו. נאנחתי וסיפרתי לו שקיבלתי הצעת עבודה שאני לא בטוחה אם לקחת, עבודה במשרד של שגיא. הסברתי לו מה קרה באותו יום של הלקוח החשוב ואיך הצלחתי לסגור איתו עסקה של מיליונים. "אז סגרת איתו?" הוא שאל בחיוך. הנדתי את ראשי לשלילה. "עוד לא". הוא הסתכל עליי לא מבין. "יש משהו שאני צריכה לספר לך.." נאנחתי. הוא הסתכל עליי מודאג. "אפשר משהו לפני זה?" הוא ביקש. הנהנתי אליו, "דבר". הוא חייך חיוך ערמומי. "אני לא צריך לדבר" הוא אמר והתקרב אליי. שפתיו הונחו על שלי במגע מושלם, סירבתי לעזוב את השפתיים החושניות שלו. הידיים שלו טיילו על גבי ועל עורפי, עשו לי את זה כמו שהרבה דברים אחרים לא עושים לי את זה. משהו בו, בכל הטבעיות של הנשיקות שלנו ובכל מה שאני מרגישה, גורם לי להרגיש איתו הכי טוב בעולם. כשהוא התנתק ממני רק נתתי לו עוד נשיקה קטנה על השפתיים וחייכתי חיוך מתוק. "עכשיו את יכולה לדבר" הוא צחק. אני יצאתי רגע מכל החלומות שהיו לי מהנשיקה הזו והגעתי לפוזה הרצינית.
"זה לא יהיה קל" אמרתי לו ישר בהתחלה, "אבל פשוט.. אני מרגישה כל כך בנוח איתך שאתה צריך לדעת משהו נורא מרכזי בחיים שלי". "החיים שלך היו סודיים לגמרי וקיבלתי את זה. את לא חייבת לספר משהו שאת לא רוצה" הוא אמר מיד. חייכתי אליו חיוך מתוק, הוא משרה אווירה כל כך נינוחה. החזקתי בידיו והרכנתי את ראשי. "אני צריכה לספר לך מה אני עושה, ביומיום, כמקצוע". הוא הסתכל עליי מחכה שאני אמשיך את דבריי. "אני זונה" אמרתי לו מיד והסתכלתי עליו, "לא שאני כל כך גאה בזה אבל אין לי מה לעשות, אין ברירה". הוא העביר את מבטו ממני והרכין את ראשו מנסה לעכל את מה שאני אומרת לו. "אז לשם נעלמת?" הוא שאל בקול חלש, "בפגישה הראשונה, וגם בשנייה?". הנהנתי אליו בשקט. אחר כך הייתה שתיקה מביכה. אני ידעתי שזה ירחיק אותו. עזבתי לאט לאט את ההחזקה שלי בידיים שלו, נותנת לו רגע את הספייס שהוא צריך. מעטים האנשים שפשוט חשפתי בפניהם מה אני, אפשר לספור אותם על יד אחת.
"למה את עושה את זה?" הוא שאל אותי אחרי שתיקה. "את הסיפור הארוך או הקצר?" שאלתי. "מה שאת רוצה" הוא אמר. הוא עדיין לא הסתכל עליי, נרתע ממני לגמרי. "הייתי רגילה לחיות בעושר מאוד גדול, כי הגעתי מבית שבו לא היה חסר כלום, חוץ מחום ואהבה. כשיצאתי לדרך עצמאית חוץ מהחסכונות לא היה לי דבר ולא הייתי רגילה לחיות בצמצום. עבודה של מלצרות לא הייתה מספקת אותי אז זה היה הרעיון הכי טוב. זה התחיל בקטן, עכשיו זה כבר סכומים גדולים לערב אחד". "כמה?" הוא לחש. "בין שש מאות לשמונה מאות" נאנחתי. "אני מצטערת" אמרתי ישר עם דמעות בעיניים, "אמרתי לך שלא טוב לך להיות איתי, שלא שווה לך אפילו המאמץ כי אני אפגע בך". "אפשר לשאול אותך משהו?" הוא אמר וסוף סוף הסתכל עליי. הנהנתי אליו עם עיניים נוצצות. "מאז שנפגשנו, משהו השתנה?". צחקתי צחוק קטן והדמעה הראשונה זלגה מהעין, "הכל". הוא הסתכל עליי המום. "העבודה אצל שגיא יכולה להעניק לי חיים נורמלים, ואת האפשרות לנהל מערכת יחסים נורמלית, איתך. אחת הסיבות המהירות שאני שוקלת לקחת את זה, זה בגללך". ניגבתי את הדמעות עם אצבעות ידי והכרחתי את עצמי להפסיק אותן.
"אני צריך קצת.. זמן" הוא נאנח. הסתכלתי עליו והנהנתי, זה יותר מברור מאליו. הוא נישק ללחיי שהייתה ספוגה בדמעות, קם והלך. לא הסתכלתי למקום שהוא הלך אליו אלא רק נשארתי באותו מקום חושבת.
"נוכל להיפגש אצלך בעוד שעה?" שאלתי את שגיא בטלפון אחרי שהרגעתי את הקול ואת הבכי. "בטח" הוא אמר לי מיד. לא עניתי וניתקתי את השיחה. הייתי צריכה עוד שיחת בירורים אחת לפני שאני אגיד כן להצעה.


תגובות (6)

אני לא מפסיקה לבכות… דיי בבקשה תגידי לי שהוא יקבל אותה (ירדן) בבקשה בבקשה!! הם נשמעים כל כך חמודים ביחד..
תמשיכי! :(

17/04/2014 17:50

מהמםםם תמשיכייי!!

17/04/2014 18:25

תמשיכיייייייייייייי

17/04/2014 18:39

מסכימה עם ספיר המשך מהררר

17/04/2014 20:29

יא מושלם אני מתה על הסיפור הזהההההההההה

17/04/2014 20:59

תמשיכיייייייייייי

17/04/2014 21:16
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך