כפיות- פרק 6

אחרי כל הבכי, המונולוג הקשה שפשוט דיברתי לקבר לא עונה, ואחרי הייאוש שלי ממי שהיה אמור להיות מודל ודוגמא והפך להיות אבן ואדם קבור בתוך האדמה, לא יכולתי לסבול יותר את השהייה בבית הקברות. המחשבה אמרה לי שאני חייבת לבקר את אמא, ואז צחקתי לעצמי. אמא, נחמד אני עדיין קוראת לה אמא. היא נעלמה לי מהמחשבה, או נעלמת לאט לאט. שנתיים בלי קשר זה שנתיים בלי קשר, והן עושות את שלהם. אני עוד יודעת שהיא חיה, היא היחידה שתביא ורד ותשים אותו על המצבה. היא היחידה שתמשיך לזכור. הדבר היחיד שמעניין אותי זה מה קורה איתה, ואם היא מסתדרת. אני מקווה שהיא הפסיקה להטביע את יגונה באלכוהול. היו פעמים שלא יכולתי לסבול את זה. היא לא עשתה את זה הרבה, ואחרי שבועיים היא הבינה שאין לה טעם בזה. היא חיפשה מקום ללכת אליו, או חברה להיות איתה. אני עד היום לא יודעת אם היא מצאה, נטשתי הרבה לפני.
מבית הקברות הזמנתי מונית שתיקח אותי בחזרה קצת לתוך העיר. לא ממש ידעתי לאן אני רוצה ללכת. החלטתי ללכת לבר, למרות שברים לא ממש פתוחים עכשיו. יש מסעדה נחמדה שאני מכירה באיזור שאפשר לשבת בה גם על הבר. הכי מוזר זה להגיע אל הבר בסביבות שש בערב, כולם מגיעים ארבע שעות אחריי, לפחות. נכנסתי, לבושה בשמלה השחורה המכובדת שלבשתי לעבודה של שגיא. חשבתי שאסור היה לי לבוא לבית הקברות בלבוש הפרוצה שלי, אז קצת כיבדתי את המעמד. עאלק כיבדתי את המעמד, לצרוח על קבר זה ממש לכבד את המעמד. התיישבתי על כיסאות הבר וניגש אליי מי שעמד מאחור.
"אני מכיר אותך" הוא אמר מיד. הסתכלתי עליו לא מבינה. "מכיר?" שאלתי. "את חברה של שגיא לא?". השאלה הזו באה בהפתעה. הנדתי את ראשי לשלילה. "הוא לא מפסיק לדבר עלייך, את אדווה לא?". הרבה דברים אני מגלה מהאיש הזה. אם הוא יודע את השם שלי כנראה שהוא חבר של שגיא ושגיא מדבר עליי. מעניין מה הוא אומר. אני חושבת שהוא לעולם לא יגיד בפניי החברים שלו שאני זונה. "אני לא חברה שלו" אמרתי מיד, "אני פשוט מכירה אותו". הוא נראה מופתע. הוא חייך חיוך קטן מובך והגיש לי תפריט. "אני לא רוצה לאכול" אמרתי מיד. הוא חייך כמבין את הרמז והגיש לי את תפריט האלכוהול של המסעדה. כל מה שהיה שם היה יקר, אבל מכל הערבים האחרונים אין לי מה לפחד. "בירה יש?" שאלתי והסתכלתי על גבו של אותו מלצר. הוא בדיוק שתף כוס בכיור. הוא הניח את הכוס וחזר והסתכל עליי. "בירה?" הוא שאל מופתע, "באמת?". "אתה יכול בבקשה להפסיק לשאול שאלות ולהיראות מופתע?" ביקשתי. "לא" הוא אמר מיד, "את מפתיעה. כן יש בירה, יש משהו מיוחד שאת רוצה?". "לא יודעת" נאנחתי, "משהו טוב". הוא חייך חיוך קטן וניגש לשים לי כוס של בירה. לקחתי אותה והלכתי להתיישב באחד השולחנות הקטנים, אחד שקרוב לחלון. המסעדה הייתה די ריקה, לא היו בה הרבה אנשים ובעיקר לא היו אנשים איפה שאני התיישבתי. מידי פעם לקחתי שלוק מהבירה, ובפעמים אחרות פשוט הסתכלתי מחוץ לחלון. הטלפון שלי היה על השולחן למקרה שהגבר הבא יצטרך את שירותיי. המחשבות היו במעגלים כל הזמן- אבא, אמא, אני.
"אפשר להצטרף?" שאל אותו מלצר עשר דקות אחרי שהתיישבתי. הנהנתי הנהון קטן והוא התיישב בכיסא שהיה מולי. "ירדן" הוא אמר והעביר את ידו אליי. "אדווה, כמו שאתה יודע" אמרתי ולחצתי את ידו. "יום קשה?" הוא שאל. "בית קברות" עניתי מיד והסתכלתי עליו. ראיתי אותו בולע רוק. "אני מצטער" הוא אמר מיד. "אין על מה" אמרתי בקול קר. העברתי את כוס הבירה אליו. "רוצה?" הצעתי. הוא חייך ולקח שלוק אחד קטן. "את לא שיקרת, את באמת לא חברה שלו". "ביררת?" שאלתי לא מבינה. הוא חייך חיוך מובך והנהן. "אי אפשר להתחיל עם חברה של חבר את יודעת.." הוא אמר לי. הרמתי את מבטי אליו. "אני לא ממליצה לך" נאנחתי, "אני רק מביאה צרות". "למה את אומרת את זה?" הוא שאל ישר. "אתה לא יודע עליי כלום". הוא הסתכל עליי ושתק. "מעבר לזה אני לא יוצאת עם בנים" אמרתי מיד. העברתי את מבטי שוב אל החלון, החושך כבר החל לרדת על העיר. "את.." הוא התחיל לשאול. "לא" אמרתי מיד, "אבל אני לא יוצאת עם בנים". בכלל?" הוא שאל אחרי שתיקה. הנדתי את ראשי לשלילה. "יש לך תוכניות להערב?". "לבנתיים לא" אמרתי מיד והוצאתי מהתיק את הארנק. "אל תשלמי, עליי" הוא אמר. "אני חייבת" אמרתי מיד והוצאתי ממנו שטר של חמישים שקל, "עקרונות". "אם נצא הערב תתני לי לשלם עלייך?" הוא שאל. הוא ממש לא מרפה. "זו בעיה" נאנחתי, "אני אצטרך לנטוש מתישהו". "מתי?". "כשהטלפון יצלצל" אמרתי מיד. "אני סיימתי משמרת, נצא עכשיו?". הושטתי לו שוב את שטר החמישים שקל כמנסה לשכנע אותו לקחת אותו כבר מידיי. הוא נאנח ולקח ממני את הכסף. הוא הרכין את ראשו. הסתכלתי שוב לרחוב שכבר היה חשוך. אין לי באמת מה להפסיד. תמיד קוראים לי בלילה. "אנחנו יוצאים או לא?" שאלתי בחיוך קטן. גם כשראשו היה מורכן ראיתי את זוויות פיו מתעגלות כלפי מעלה. "ואני חשבתי שכבר אין לי סיכוי" הוא חייך אליי. "זה לא יהיה להרבה זמן.." הזכרתי לו. הוא הנהן וקם ממקומו. "אני אשים את זה בקופה ונצא" הוא אמר וחזר למאחוריי הדלפק. רק שאני לא אתחרט על מה שאני עושה.