כשעזבת, האם שכחתי? פרק 42

אי אפשר היה להגיד שהוא ציפה לזה, טוב, מי יכול לצפות להרגיש דבר כזה על הבוקר?!
הארי הסמיק ושנא את עצמו על כך, חום גופו עלה והוא לא ידע מה לעשות עם עצמו, אם הוא יזוז מייק יתעורר והוא לא רוצה שזה יקרה, במיוחד כשאיברו של מייק היה קשה כל כך על לחי ישבנו העליונה.

'על מה הוא כבר חולם?' הזמר שאל את עצמו במוחו, אך במהירות כל הספקות נעלמו כשהישן לחש את כינויו שלו מתוך שינה ונצמד אליו עוד יותר- נשימתו חמה על עורפו של הקטן, מה שגרם להארי להסמיק אף יותר.

הארי נשך את שפתו התחתונה, חושב על מה הוא יכול לעשות בשביל לצאת מהמצב המביך שהוא נמצא בו, לא בא לו שמשהו כמו אתמול יקרה שוב, הוא לא רוצה להיות כזה קל להשגה, הוא מניח לעצמו שמייק יודע שהוא עדיין מבולבל ושהוא נותן לו לעשות את מה שהוא רוצה רק בגלל שגם הארי רוצה את זה באותו רגע, הוא מניח לעצמו שמייק יודע שהוא עדיין לא יודע מה הוא מרגיש אליו, השטני נאנח לעצמו.
–
"ריי?" מייק התעורר והקפיץ את האחר שהיה שקוע במחשבות לא ברורות, הוא ציחקק לעצמו כשהבין עד כמה צמוד הוא להארי, מחייך לעצמו עוד יותר כשהרגיש את זיקפת הבוקר שלו נוגעת בישבנו של האחר.

הארי קפא, הוא רצה לברוח משם, הוא היה נבוך כל כך. "מ-מייק, אתה יכול לזוז ממני קצת?" הוא עצם את עיניו והתחנן בליבו שהאחר יעשה את המבוקש, להפתעתו הרבה מייק אכן עשה זאת, הוא היה ממש מופתע והסתובב בריפלקס לצד השני, מביט בפניו של מייק.

"מממ?" הרקדן שאל את הארי בעזרת מלמולו מה הוא רוצה והארי הבין זאת, "כ-כלום, אני הולך להתארגן, עוד מעט יבואו לקחת אותנו" הזמר התרומם לישיבה, מתכוון ללכת כמה שיותר מהר מהאיזור של מייק.
–

לצערו הרב של הארי, מייק החליט שנמאס לו להיות נחמד והוא תפס את הארי לפני שהתרומם מהמיטה, משכיב אותו בחזרה עליה ועולה עליו, מחזיק את זרועותיו של הארי.

"אתה חמוד כשאתה מסמיק" חום העיניים היה משועשע כשהביט בפניו הסמוקות של ירוק העיניים, "מייק" הארי לא ידע מה להגיד, "אני מבין שלא רק לי עומד כרגע" מייק גיחך כשהביט על זיקפותיהם, "זה בגלל שעכשיו בוקר!" הארי הפציר.
"אא.." הקטן גנח מעט כשמייק הצמיד חזק יותר את זיקפתו לשלו, "איך אתה נפטר ממנה בדרך כלל ריי? אתה מאונן לעצמך? מממ? אתה חושב עליי כשאתה עושה את זה?" הוא הניע את מותניו באיטיות, גורם לביטנו של הארי להתהפך.

הארי עצם את עיניו ונשם עמוק, הוא לא רוצה את זה יותר, לא בא לו יותר.

"דיי מייק" הקטן אמר ברצינות והזיז את מייק ממנו לפניי שהתרומם במהירות מהמיטה, "לא, אני לא חושב עלייך כשאני מאונן שיש לי זיקפת בוקר, כי אני פשוט לא מאונן לעצמי כשאני קם! מקלחת קרה עוזרת בזה, אני ממליץ לך להשתמש בדבר הזה גם במקום לקפוץ על כל בן אדם שזז ולעשות לו כל מיני דברים שהוא לא רוצה!" הארי אמר בכעס, אומנם הוא לא צעק ולא הרים את טונו, אבל הוא נורא כעס על מייק כרגע, במיוחד בגלל הסיבה שקשה לו להתנגד לו.

"טוב טוב" מייק נאנח ועצם את עיניו, עושה את עצמו כאילו שום דבר לא מזיז לו. "כנראה שעכשיו לא בא לך לעשות כיף, כשתרצה אני אגרום לך להנות", "מה שתגיד" הארי מלמל בקול, לפניי שהסתובב ולקח מגבת מתיקו, הוא העדיף להתנגב במגבת שלו ולא במגבת של הצימר.

מייק הביט על גופו האחורי והחשוף של הארי, עוקב עם עיניו אחרי כל תנועה שהאחר עשה עד שהוא נעלם לו מחוץ לחדר.

הרקדן הסתובב ונשכב על בטנו לפניי שהכניס את פניו לתוך הכרית וצרח לעצמו באושר, הוא הרגיש כאילו הוא עדיין נמצא בתוך חלום, זה הזכיר לו את הבקרים ההם שהוא והארי היו ביחד, הארי לרוב לא סירב לו כשהוא השתעשע על הבוקר, אבל זה לא משנה כרגע, כי הוא מאמין עוד יותר שהארי אולי עדיין מרגיש אליו משהו.
–

"איך היה?" בנג'מין משך את הארי לצד אחרי שראה אותו ואת מייק יוצאים מהמונית, כולם היו מרוכזים בלשאול את מייק שאלות על איך היה והאם הארי עשה לו משהו, ולכן הם בקושי היו מרוכזים בקטן, מה שאיפשר לבן לנהל עם האחר שיחה.

"אמממ, היה בסדר" הארי לא נתן תשובה מספקת ובן הביט עליו במבט נרגז, אך ירוק העיניים מצא את השרירי חמוד, "לא קרה משהו מיוחד" הזמר הקטן שיקר, הוא לא רצה לספר לבן או לכל מישהו אחר את מה שקרה כשבילה עם מייק לבד בצימר.

"באמת לא קרה כלום?" בן חשד, זה לא נשמע לו הגיוני שמייק לא יעשה משהו, "כן, אני מבטיח, לא קרה כלום, כשהגענו הייתה ארוחה מדהימה ואכלנו, אחר כך הלכתי לחדר, היו שם שני חדרים נפרדים ככה שזה מנע ממני וממייק להיפגש" השטני חייך לגדול מבניהם, מנסה להיראות כמה שפחות חשוד וכמה שיותר אמין, "טוב אני מאמין לך, בכל מקרה באמצע הלילה הלכתי לאוהל שלנו ככה שלא יצא לי לישון עם צ'אן וטוב שכך" בן היה גאה בעצמו.

–

"ילדים חמודים, בואו לכאן" המורה השמנמן קרא לכולם, רוצה להגיד משהו, וגורם לשיחה של בן והארי להיפסק.

"תלמידים שלנו, בעוד כשלוש שעות אנחנו עולים על האוטובוס ונוסעים בחזרה, החלטנו אני והמורה לריקוד לעשות משהו שונה בשביל להעביר את הזמן שנשאר לנו עד שנסע חזרה, החלטנו לתת לכם לעשות את מה שאתה הכי טובים בו, להופיע", "מה זאת אומרת להופיע?" בן שאל, כנראה שואל את מה שרוב התלמידים רצו לשאול.
"זאת אומרת שמי שרוצה להופיע מול כולם יכול לעשות זאת, הבאנו מחצלות בשביל שתשבו על הריצפה ובכל פעם מישהו יופיע, עכשיו הכל ברור?" כולם הנהנו במרץ, מאושרים, הארי לעומת זאת פחות רצה את זה, לעומת כולם הוא לא נכנס לבית ספר הזה בשביל להתפרסם ולהופיע, התלמידים האחרים מאושרים מזה כי זה החלום שלהם, בכל הזדמנות שתהיה להם הם יופיעו מול קהל, במיוחד מול המורים שלהם בעלי הניסיון, הארי הוא שונה מהם בכל כך הרבה בחינות.

–

הם פרשו את המחצלות על הריצפה והתיישבו עליהן, כל פעם מישהו בתורו החליט להופיע, מדי פעם הופיעו כמה אנשים ביחד, חלקם רוקדים וחלקם שרים, חלקם עושים את שניהם.

הקטן חייך לעצמו, הם נראו שמחים ומאושרים, כשהם הופיעו זה היה נראה כאילו האישיות המחורבנת שלהם כבר לא קיימת, זה היה נראה כאילו ההתנהות היום יומית שלהם היא הצגה הישרדותית ולא אמיתית, כאילו מאחורי התחפושת שלהם עומד מישהו עם לב.

"הארי, אולי תופיע?" בן לחש לאוזנו של הארי, מבהיל אותו מעט, "מה פתאום" הקטן לחש חזרה, "למה לא? אתה שר מדהים", "אני לא רוצה" הוא אמר בכנות והשרירי ראה זאת והנהן לעצמו, מניח להארי.

"מייק! מייק! מייק!" הארי הזיז את ראשו לצדו השמאלי, שם הוא ראה חבורה של בנים מעודדים את מייק שיקום וירקוד, אפילו המורה לריקוד הצטרף לעודד את תלמידו המצטיין.
"טוב אם זה מה שאתם רוצים, אז למה לא?" מייק חייך בגאווה והתרומם, מביט לשנייה על הארי וקרץ לו במהירות מבלי שמישהו ישים לב, גורם לאחר לשרבב את שפתיו בעצבנות.

–

הרקדן הזיז את כתפיו וראשו, מנער את רגליו וידיו, מחמם את עצמו.

השקט הזה, הארי הרבה זמן לא שמע את השקט המאוד שקט הזה, הוא הביט על האנשים שרק חיכו שמייק ירקוד, אפילו בן היה נראה כאילו הוא מת לראות את כישרונו של מייק.
הארי ידע שמייק יודע לרקוד, הוא גם ידע שהוא השתפר פלאים בפעם האחרונה שהוא ראה את מייק רוקד בבית ספר, אבל הפעם מייק רקד בלי מוזיקה, הצליל היחידי שהיה אפשר לשמוע זה את הנשימות שלו ואת צליל הנעליים שלו שמשתפשפות באדמה, אבל זה הספיק בשביל לגרום להארי לחשוב שזה בין המוזיקה הכי טובה שיצא לו אי פעם לשמוע.
מביט בגופו של מייק זז.

הרקדן הצליח לשלוט בכל שריר שבגופו, עושה תנועות שהרבה רקדנים ממוצעים לא יצליחו לעשות, הוא נשאב לתוך הריקוד, זאת כנראה האהבה השלישית הכי גדולה שלו, השנייה הייתה החברים שלו שאליהם התגעגע המון, והראשונה הייתה הארי.

הוא רקד ורקד, לא עוצר לרגע, אבל זה הרגיש כאילו הזמן עוצר- בשבילו ובשביל האחרים שהביטו עליו בהתפעלות. הוא לא רצה להפסיק, לפחות לא עד שהוא ישחרר את מה שיש לו על ליבו, הוא הוציא בעזרת הריקוד את הכל, את העצב, את הכעס, את הכישלון, את האהבה, את התשוקה, את הדיכאון, את הפחד, את החשש, את השקר, השקר הגדול והנוראי הזה שגרם לו להיות מי שהוא היום, שגרם לחייו להיות אומללים כל כך וחסרי משמעות ובודדים ועצובים ומטונפים כמו שהם.

הוא התנשם בכבדות כשסיים, עיניו מתמלאות בדמעות. הוא הוריד את ראשו בשביל שאף אחד לא ישים לב לכך, ואף אחד לא באמת שם לב לזה, כולם היו עסוקים בלהריע ולהתפעל ממנו, אפילו הארי לא שם לב לזה, וזה היה הכי חשוב כרגע- שהוא לא ישים לב. מייק לא רצה שהקטן יראה אותו ככה, הוא פחד שהארי יצליח לקרוא אותו ולגלות את האמת.

למרות שמייק שנא עד כאב את השקר, למרות שהרבה פעמים הוא רק רצה לזרוק את השקר המזדיין הזה ממנו ומהחיים שלו, הוא פחד ושנא יותר את האמת, הוא שנא אותה כל כך, כי השקר הנוראי הזה סופר רק בגלל האמת הנוראית שמייק היה נמצא בה, בגלל האמת המרושעת הזאת הוא והארי לא ביחד, בגלל האמת שהוא רצה למחוק מחייו הוא איבד הכל, הוא איבד חברים, הוא איבד אהבה, הוא איבד את מחשבותיו, הוא איבד את עצמו.

הוא שנא את השקר, הוא שנא את האמת יותר, אבל הוא שנא את עצמו יותר משניהם, הוא שנא את זה שהגוף שלו בגד בו, הוא שנא את זה שהוא גרם להארי לעבור הרבה בגללו, הוא שנא את זה שויתר והפסיד למצבו הבריאות, הוא שנא את זה שלא האמין בעצמו, הוא שנא כל כך הרבה דברים, הוא אפילו שנא את הארי כמה פעמים ואז שנא את עצמו עוד יותר על זה שאיפשר לעצמו להרגיש זאת כלפיי אהובו, הוא רצה להחזיר את הזמן לאחור, הוא רצה להתמודד עם האמת ולא להמציא את השקר, הוא רצה שהארי יעזור לו להתמודד עם האמת ההיא, ואז לגלות שהיא נעלמת ושהם יכולים להיות ביחד מבלי לחשוש שיום אחד מייק יעלם לו.

אבל הוא לא יכול להחזיר את הזמן לאחור, ולכן הוא יכול עכשיו לשנוא גם את זה.