כשעזבת, האם שכחתי? פרק 47

זה כבר היום השלישי שלו בבית חולים וג'ימס סוף סוף אישר לו לחזור לאכול אוכל רגיל, יומיים שלמים של שייקים ומחית פירות לא ממש עשו לו את זה, עכשיו הוא יכול לאכול כל מה שהוא רוצה.
–

הארי זרח מאושר כשדן הגיע עם שקית מלאה בבוריטוס.
"תביא לי" ירוק העיניים ייבב מהמיטה כשהגדול חילק קודם כל לאחרים את האוכל, מתגרה בו קצת.
"דן, תביא לו, תראה איזה מסכנון הוא" מגי החליטה להיות האמא התומכת ולדאוג להארי, "כן ימגודל תביא לו כבר" הבלונדיני התעצבן על בן זוגו, איך הוא יכול ככה להציק להארי אחרי מה שעבר?! 
דן ציחקק לעצמו, "טוב טוב, הנה הבוריטו שלך, שמתי לך אקסטרה גוואקמולי, כמו שאתה אוהב" בן זוגו של ג'ון הגיש את השקית החמימה להארי הנרגש, "אין עליך בעולם!" הארי צווח וחטף את האוצר מידו של האחר, לא מחכה לרגע ומתחיל לבלוס כמו מטורף את המאכל החמים. 

"נסיכות בדרך כלל מנומסות כשהן אוכלות, אבל אתה נסיכה שלי משהו מיוחד" בן נכנס לחדר, גונב מהחבר'ה חיוכים וכמה חיבוקים. בנג'מין נורא התחבר אליהם וזה ממש שימח את הארי, אבל כרגע הזמר הקטן היה עסוק בלאכול אז הוא פשוט הרים את האצבע המשולשת שלו לכיוונו של בן, "לך להזדיין בן" הקטן אפילו לא הרים את ראשו או ניתק את פיו מהמאכל שאכל, "אם רק אשלי הייתה כאן" השרירי נאנח לעצמו בציניות, יודע שהתשובות המתחכמות שלו יעצבנו את הארי.

–

"אמילי אמרה שהיא בדרך עם צ'אן ומייק" בן אמר כשהתיישב על אחד מהכיסאות הפנויים, גונב מארבעת האחרים מבטי בוז- במיוחד מהסיבה שמייק בדרך, אך הארי רק חייך והנהן. "תתייחסו אליהם יפה" השטני נעצר לרגע, מרים את ראשו מהבצק ומראה לאחרים את פניו המלוכלכות, הם רק ציחקקו לעצמם, חושבים שהארי לא יכול להיראות רציני כשהוא במצב הזה.
הזמר הקטן הביט עליהם לעוד כמה שניות, מוודא שהבינו את מה שהוא אומר ולאחר מכן הוא חזר לאכול, נהנה מכל ביס וביס.
–

"הארייייייי" אסייתית קטנה בעלת עיניים כחולות צעקה מפתח הדלת, מקפיצה את כולם.
"זה היה מהיר" בן חשב בקול כששלושת האחרים נכנסו לחדר.
"הארי קטן שלי" אמילי רצה לירוק העיניים המבוהל והמאוד מלוכלך, אבל הלכלוך של הארי לא מנע ממנה לקפוץ עליו, "יא! תתרחקי ממנו! את תכאיבי לו ככה" ג'ון נעמד במהירות, נותן לדן את הבוריטו שלו ורץ לאימילי, מושך אותה מהארי, "השתגעת?" הבלונדיני התעצבן, "אוי אוי תרגע, אני לא אפגע בבייבי שלי", "בבייבי שלך? באיזה זכות את אומרת את זה?" הרכושני התחיל לקנא, "באמת באיזה זכות?" מגי נעמדה גם היא, לא מספיק יש לה את התחרות עם ג'ון, עכשיו גם האסייתית החצופה הזאת התחילה? עם כל הכבוד לזה שהיא יפה ודיי מיוחדת- כי ממתי יש לאסייתים עיניים כחולות?! אין לה שום זכות לקרוא לבייבי של מגי הבייבי שלה. 

"ואו תרגעו, אני לא אקח לכם אותו, סך הכל הוא גם חבר שלי אחרי הכל" אמילי מלמלה לעצמה והתרחקה מעט מהארי, מביטה עליו ובמהירות משנה את גישתה וצוחקת בקולי קולות.
"מה קרה?" הארי שאל בבהלה, חושב שהיא השתגעה, "רק עכשיו שמתי לב לפרצוף שלך" אמילי נחרה מצחוק, "זה עד כדי כך נורא?" הזמר שאל בזמן שהסתכל על דן ומקס שהחלו גם הם לצחוק, מקס אפילו נחנק מעט מהאוכל ומגי במהירות רצה לתת לו משהו לשתות. 
"תינוק שלי, תראה בעצמך" ג'ון הוציא מיכיסו מראה קטנה, מכוון אותה אל פניו של הארי.

"אופסי" הארי חייך בתמימות, מה שגרם לכל החדר להתמלא בצחוק רועש, "אני לא יכולה איתך יותר, הארי" מגי ניגבה את דמעות הצחוק שלה ולאחר מכן סימנה לקטן בעזרת הדגמה על השיניים של עצמה שיש לו משהו שם. במהירות הארי סגר את פיו, מסתכל על מייק שכיסה את פיו שלו בשביל לא לפרוץ בצחוק מתגלגל, "מעצבנים" הארי נעלב מעט, לוקח נייר מהשידה שהייתה ליד המיטה שלו ומנגב את פניו, לא מבזבז שנייה אחת ומנקה גם את שיניו, כשהוא סיים להתנקות הוא הזיז מעצמו את השמיכה, מחליט לקום מהמיטה.

"אני הולך לאכול במקום שאף אחד לא יפריע לי" הקטן הפציר, מכניס את מה שנשאר לו מהבוריטו לתוך השקית ונעמד באיטיות מהמיטה, מתקשה מעט אבל לבסוף מצליח.
"הארי תחזור למיטה" ג'ון החל לדאוג, לא רוצה שהארי יזוז יותר מדי, "לא רוצה, אני הולך לאכול עם ג'ימס, הוא לא יצחק עליי, להפך, הוא יעודד אותי לאכול איך שאני רוצה"
הקטן הזיז בעדינות את ג'ון ממנו, "אני אחזור, אני גם רוצה לדבר איתו על כל מיני דברים ולשמוע ממנו אישית על המצב שלי" הזמר הרגיע את האחרים, יודע איך לדבר איתם כשהם מודאגים
"טוב, אבל תחזור מהר" אמילי אמרה בזמן שפתחה את הדלת, רוצה שלהארי יהיה נוח לצאת, "תודה" הוא חייך בזמן שהתקדם אל הדלת.

–

 "מגי, הגיע הזמן שתלכי לעבודה" הארי נעצר בכניסה והוסיף "גם אתם דן ומקס, לקחתם יותר מדי ימי חופש בשביל להיות איתי, אני בסדר עכשיו ויש עוד אנשים שיכולים להיות איתי" המטופל היה רציני, הוא לא אהב את זה שחבריו פוגעים בחייהם בשבילו. "אבל האר.." מגי התכוונה להתבכיין אבל הארי עצר אותה כשהניע את ראשו לשלילה, "לא מזמן קיבלת את התפקיד החדש שלך, העובדים צריכים שתהיי איתם ואני צריך עוגות טעימות" הארי היה משכנע, "אבל הארי…", "בלי אבל, אני בסוף אאשים את עצמי וארגיש לא נוח עם זה שאתם לא ממשיכים עם החיים שלכם כרגיל" הארי התוודה, גורם לאחרים להבין את רצונו. "טוב טוב, אני הולכת, אני אחזור מחר ואני אדבר איתך בטלפון, אם אתה רוצה משהו אל תהסס להתקשר" מגי חיבקה את הארי, משתדלת לא לפגוע בחלקו הכואב, "תאכל הרבה" היא הוסיפה לפני שנשקה לשפתיו. 
הארי דמיין או שהיא שלחה למייק מבט מגרה?! 

"אתה בטוח שאתה לא רוצה שנישאר?", "אני בטוח" הארי ענה לדן, "אני כבר ילד גדול, אני יכול להסתדר בעצמי. תיקח איתך גם את ג'ון, הוא בקושי ישן בלילות האחרונים" הארי גרם לבלונדיני להבין שמה שהוא ניסה להסתיר לא באמת הוסתר, "לא לא אני נשאר" ג'ון התעקש כששמע את דבריו של האחר, "לא די, בלונדי, הגיע הזמן לישון כמו שצריך! תחזור מחר עם מגי. אני לא לבד, תראה, אני עם אמילי, בן צ'אן ומייק, אני בטוח שהם ידאגו לי" הארי חיבק את האחר. "אני לא בטוח בזה" ג'ון ייבב וחיבק בחזרה את הארי, "אני רוצה להישאר", "לא זה לא ג'ון" הארי הביט בעיניו של האחר, מלטף את פניו הקטנות ויוזם את הנשיקה הקטנה- מה שגרם לג'ון להתרגש ולנשק אותו שוב בחוזקה. "די די" מגי התרגזה והעיפה את ג'ון מהארי, "בוא נלך, אני בטוחה שהוא יסתדר" ארוכת השיער משכה את ג'ון אל מחוץ לדלת, צועקת להארי שידבר איתם בטלפון מתי שהוא רק רוצה.

הארי ציחקק לעצמו בזמן שחיבק את מקס ודן, ניפרד מהם לשלום, "בכל פעם שאתה רעב ואין לך אפשרות להשיג תתקשר אל אחד מאיתנו, אנחנו נביא לך מה שאתה רוצה" מקס בילגן את שיערו של הקטן.

"תדאגו לו" דן הביט על ארבעת האחרים, מזהיר את מייק עם עיניו. "אני לא רוצה לשמוע שעשית לו משהו" מקס הזהיר במילים את מייק שרק הנהן והשפיל מעט את ראשו, מקס ודן היו כמו אחים גדולים בשבילו, הם תמיד היו מסתובבים ביחד ורואים משחקי כדורגל ועושים שטויות בזמן שמגי, ג'ון והארי היו נהנים להם ביחד. להיות במעמד כזה איתם זה לא היה הדבר הכי נעים בשבילו, ואפילו לא בשבילם. 

"הלכנו" אדום השיער הסתכל על הארי שסימן להם ללכת כבר, "תשמור על עצמך בזמן שאנחנו לא פה" מקס הוסיף ויצא מהחדר רק לאחר שהארי עצם את עיניו והנהנן במרץ, נותן לו להבין שהוא יהיה בסדר. מיד אחרי מקס גם דן יצא, לא לפני שטפח לבן על הכתף ולחש לו שרק עליו הוא סומך ושישמור על הארי.

–

"או סוף סוף" הארי חזר להתיישב על המיטה, "אתה לא הולך לג'ימס?" השרירי שאל, לא מבין מה הארי עושה. "לא, אני בטוח שהוא יותר מדי עסוק, אתמול גיליתי שהוא בכלל אחראי על המחלקה של חולי הסרטן, מוזר לי שהוא זה שניתח אותי" הקטן פתח את השקית והמשיך לאכול, לא שם לב שמה שהוא אמר גרם לכל מי שהיה בחדר לשנות את הבעת פניו, הוא לא הבין אפילו עד כמה שדבריו גרמו להם להתקפי לב קטנים של דאגה וחשש, במיוחד למייק, שלרגע אחד התחרט שביקש מג'ימס להיות המנתח של הארי.

–

"אתם יכולים להשאיר אותנו לבד?" מייק ביקש לפתע, גורם להארי להרים את עיניו למייק, עדיין ממשיך לאכול. 
צ'אן יצא מבלי לחשוב לרגע, גורם להארי לגלגל את עיניו, צ'אן כנראה לא יצליח לשנות את הרגשות שלו כלפיו בזמן הקרוב.
"אני עדיין לא מעכלת את המערכת יחסים בניכם עדיין" אמילי הודתה ויצאה גם היא, היא הייתה עדיין מבולבלת, הכל הרגיש לה חדש ושונה, את העובדה שמייק הוא גיי היא ידעה ממזמן, אבל, לחשוב שהוא אוהב את הארי זה כבר משהו אחר לחלוטין, היא הייתה בטוחה שהוא שונא אותו.

"הארי זה בסדר מבחינתך?" השרירי שאל, דואג להארי, אבל כשהקטן הנהן מעט הוא נאנח, אחרי הכל מייק הציל אותו והוא כמעט ובטוח שמייק לא יעשה משהו שהארי לא רוצה, במיוחד במצב שלו, "טוב, אם תצטרך משהו תקרא לי", הקטן הנהן שוב, לא באמת יודע איך להגיב לפעימות ליבו שהתאמצו בכל רגע ורגע.
–

"תאכל איך שאתה רוצה, אל תתן לי להפריע לך" מייק נשכב על ספת האורחים הקטנה שהייתה בחדר, לא באמת מסתכל על הארי. "אתה לא מפריע" ירוק העיניים אמר בשקט, אבל הרקדן הצליח לשמוע וחייך לעצמו. "למה לא באת ביומיים האחרונים?" הזמר שאל לאחר שסיים לאכול, מנקה את פיו שהתלכלך שוב, "הרגשתי לא רצוי, הבנתי שאתה נמצא בידיים טובות אז העדפתי לא לבוא, גם החבר'ה לא באמת רצו שאני אהיה באיזור" מייק התרומם לישיבה, גבו מכופף מעט, מרפקיו מונחות על ברכיו וכפות ידיו משולבות זו עם זו, הוא היה יפה. 

"עדיין יש לך שריטות" הארי החליט להעביר נושא, הוא לא רצה להרגיש מובך יותר מדי. "כן, הם השקיעו במכות" הגבוה ציחקק, אך האחר ידע שהוא לא באמת מאושר, "אפשר לראות אותך מקרוב?" ירוק העיניים הפתיע את מייק שבמהירות הסתכל עליו, לא יודע מה לעשות ואיך להגיב, "בוא, ותביא איתך את הערכה של המשחות בתוך הארון השמאלי" הוא הצביע על ארון עץ גדול בפינת החדר, מסמן למייק ששמם זה נמצא. 

מייק התרומם באיטיות מהספה, עדיין מסתכל על הארי בזמן שהלך לארון, הנשי מצא את זה חמוד אבל החזיק את החיוך שלו.

"קח" הרקדן הושיט להארי את הקופסה הלבנה לאחר שלקח אותה מהארון הגדול, "תודה" הארי חייך "עכשיו שב" הקטן זז מעט, נותן למייק מקום, "מה?" הרקדן לא הבין מה הארי מנסה לעשות, "נו שב כבר" ירוק העיניים שרבב את שפתים בעצבנות וטפח על המיטה, יודע שמייק לא יוכל לסרב לו, וכמו שהוא חשב מייק התיישב על המיטה, פרופיל פרצופו מול פניו של הארי.

"תסתכל עליי" הארי לחש בזמן שידו נגעה מעט בלחיו השמאלית של מייק. הרקדן בלע את רוקו לפני שהסתובב לקטן, כך שפניו יהיו למול פניו שלו. "יופי" הארי שמח ופתח את הקופסא הקטנה, מוציא משם משחה כלשהי וכמה פלסטרים, "אני אמרח לך את זה על הפצעים, זה אמור לעזור" הקטן אמר בחיוך כששם מעט משחה על האצבע שלו, מתכוון למרוח אותה על שריטה אחת שהייתה מתחת לאוזנו, אבל מייק תפס את ידו, לא מאפשר לו לעשות זאת.

"מה קרה?" הארי שאל, עיניו של מייק היו מעט כעוסות, "למה אתה מתנהג ככה פתאום?" מייק שאל, מסתכל על הארי בסקרנות, "גילית משהו?" הרקדן פלט את הפחד שלו, הוא חשש שאולי הארי מתייחס אליו ככה כי הוא גילה שהוא היה חולה בסרטן, אבל כשהארי הביט עליו בבלבול הוא הבין שהוא כנראה לא יודע כלום, "לא משנה, תמשיך" מייק שחרר את ידו של הארי, נותן לקטן להמשיך בפעולה.

ירוק העיניים חשב לרגע, מסתכל על מייק ולאחר מכן על השריטה, נאנח לעצמו ומחליט להמשיך למרוח את המשחה.

"אתה דפוק אתה יודע את זה?" הארי גרם למייק לצחקק, "זה לא מצחיק, אתה תמיד לא חושב כמו שצריך" השטני נחר בבוז, ממשיך למרוח משחה ולשים פלסטרים על מקומות מסויימים. "מדבר מי שהחליט להחזיק את הכאב שלו ולסבול כמה שיותר" מייק החזיר להארי עקיצה, מה שגרם להארי להכות מעט את כתפו של מייק, "דביל", "אני יודע, אבל אני דביל שאוהב אותך" מייק גרם לליבו של הארי להחסיר פעימה.

 "ס-סיימתי" הקטן ניקה את ידו, סוגר את המשחה ומכניס אותה לקופסה, הוא לא הצליח לחשוב כמו שצריך וכשרצה להניח את הקופסא הוא פיספס את השידה, גורם לקופסה ליפול על הריצפה ולהיפתח ככה שכל מה שהיה בטוחה יצא החוצה, "אוי, א-אני ארים"  הארי התכוון לקום אך כשהוא בא להוריד את רגלו השנייה מהמיטה הוא מעד מעט מאיזשהי תרופה שהפריע לו להניח את רגלו בבטחה על הריצפה.

"תיזהר" מייק פעל מהר והחזיק את הארי, מציל אותו שוב מלהיפגע.
–
הם הביטו זה בזה, הם היו צמודים כל כך, הלב שלהם פעם בקצב לא אחיד, הנשימות שלהם התגברו ונעשו מהירות יותר.
הם לא זזו, ידיו של מייק עדיין אחזו במותניו של הארי, ידיו של הארי עדיין אחזו בכתפיו של מייק, הגופים שלהם היו קרובים אחד לשני, פיסות עור רבות התנגשו זה בזה, אם רק היה אפשר לעצור את הזמן כנראה ששניהם היו עושים את זה.

 "אממ" הארי אמר בשקט ומייק כיחכך בגרונו לפני שהרים את הארי והושיב אותו בחזרה על המיטה, "אני ארים" הגבוה אמר בחיוך, אך כשהוא התכוון להתכופף השטני משך אותו בחזרה למעלה, רגליו עוטפות את מותניו של מייק, "דביל" הקטן אמר שוב לפני שמשך את פניו של מייק אליו, מצמיד את שפתיהם עם נשיקה מנקרת קטנה.

"לכבוד מה זה?" הרקדן אמר בשעשוע, שפתיו מתחככות עם שפתיו של הארי כשדיבר, "לא יצא לי להגיד לך את זה, אבל תודה על שעזרת לי ביום ההוא, תודה שלקחת אותי לכאן, תודה שאתה עדיין כאן" ירוק העיניים אמר זאת בזמן שהביט עמוק בתוך עיניו של האחר, מלטף את אוזנו השמאלית של מייק.

"ועל כל זה אתה נותן לי רק את הנשיקה הקטנה הזאת?" מייק היה משועשע מכל המצב, הוא אהב את זה שהארי לוקח מדי פעם את הפיקוד ומפתיע אותו עם ההתנהגות שלו.
ירוק העיניים חייך מעט לפני שסגר את רגליו חזק יותר על מותניו של מייק, מצמיד אותו עוד יותר אליו. התנועה הפתאומית גרמה למייק ליפול מעט קדימה והוא היה צריך לתמוך בעצמו על ידי כך שהניח את כפות ידיו על המיטה בין גופו של הארי, "אז ככה אתה רוצה לשחק?" מייק גיחך לעצמו לפני שפניו הרצינו, הוא התרומם מעט ואחז עם ידו הימנית את צד גופו השמאלי של הארי בזמן שידו השנייה התחפרה בתוך שערותיו השטניות של הקטן, הוא התכוון לקפוץ על שפתיו של הארי ולטרוף אותו בתשוקה חסרת מעצורים, אבל לצערו הרב דלת החדר נפתחה, גורמת להארי לקפוא לשנייה ואז לשחרר את רגליו ממותניו של מייק לפני שהרחיק את הרקדן ממנו וחזר לשכב על המיטה, מכסה את כולו מרוב מבוכה. 

מייק עצם את עיניו לשנייה וקילל את אותו אדם שפתח את הדלת, אבל לאחר שהסתובב הוא נהיה אפילו מובך יותר מהארי, העובדה שג'ימס עמד שם עם חיוך ניצחון לא עזר לו ממש.
"אני מבין שאני מפריע", "לא לא, זה בסדר ד"ר, מייק בדיוק עמד ללכת עכשיו" הארי צעק מתחת לשמיכה, לא רואה את החיוכים שמייק וג'ימס זרקו אחד לשני, "כן ד"ר, אני הולך" הרקדן נופף לשלום לג'ימס, מסמן לו עם ידיו שהוא ידבר איתו אחר כך.
–

"אז מה שלום המטופל שלי?" הרופא דיבר לאחר שמייק יצא משם, גורם להארי להוריד מעט את השמיכה מפניו ולחשוף את עיניי הדשא שלו. "אני בסדר" הארי אמר בלחש, לאט לאט מוריד את השמיכה מגופו.
"זה כבר פחות כואב" הקטן אמר בחיוך והרים מעט את החולצה, מסתכל על התחבושת "מתי יורידו לי אותה?" , "כנראה שמחר, באתי לתת לך עוד משככי כאבים, לאט לאט המינון ירד ואתה תחזור להיות כמו חדש" ג'ימס אמר בחיוך, בודק את הנוזלים שהארי מקבל ולאחר מכן מכניס לתוכם חומר לשיכוך הכאבים.

–

"אז אתה ומייק…" המומחה אמר לפתע לאחר שסיים, מתיישב על המיטה של הארי, הקטן הביט עליו ושיחק עם אצבעותיו.
 "אני לא יודע מה אנחנו" הזמר לחש, "למה כולם שונאים אותו?" ג'ימס החליט לפתח עם הארי שיחה לגבי מייק, הוא גם היה סקרן לגבי מה שקורה שם. "זה סיפור ארוך, אבל אני בטוח שמה שהם מרגישים למייק הוא לא ממש שנאה, הם פשוט נורא כועסים עליו ומאוכזבים ממנו, אנחנו מכירים הרבה זמן, לא נראה לי שאפשר לשכוח בבום אחד את כל הדברים הטובים שהיו, אפילו אם כל זה קרה לפני שנתיים כבר" ירוק העיניים נאנח, "הייתם ביחד?" ג'ימס שיחק את עצמו כאילו הוא לא יודע כלום, "כן, ונפרדנו, יותר נכון הוא ממני מאיזשהי סיבה לא ברורה. אני מבולבל עכשיו ואני מפחד שהוא יעלם יום אחד כמו שהוא עשה פעם" עיניו הירוקות של הקטן החלו לדמוע והוא צחק על עצמו לפני שניגב את הדמעות, "מה זה משנה עכשיו, אין טעם לבכות על מה שקרה פעם" הזמר חייך לגדול ממנו, ולאחר מכן ג'ימס ליטף את ראשו, "אולי הייתה לו סיבה כלשהי, אני חושב שהוא אוהב אותך עדיין, הוא נראה כמו בן אדם טוב. זה טבעי לפחד אבל אל תתן לפחד להשתלט עליך, לפעמים צריך לתת צ'אנס נוסף" הד"ר חייך בחזרה לקטן, מעודד אותו כמה שהוא יכול ותוך כדי מנסה לרכך את ליבו של הארי למייק.

"ד"ר?" הארי שאל לפתע, גורם למומחה להרים את גבותיו בסקרנות, "למה אתה זה שטיפלת בי? הבנתי שאתה בכלל נמצא במחלקת הסרטן", "או, באותו זמן לא היו הרבה רופאים אז נאלצתי אני לטפל בך, למה? אתה לא אוהב אותי?" ג'ימס ידע איך לדבר, "לא לא, אני כן אוהב אותך, זאת אומרת, אתה רופא ממש טוב ואני שמח שאתה זה שניתח אותי, פשוט זה הרגיש לי מוזר כי גם החלומות שלי…לא משנה" הארי החליט לא לדבר, הוא לא רוצה שיחשבו שהוא משתגע, "מה יש בחלומות שלך?" ג'ימס היה סקרן, "לא חשוב, זה סתם משהו מפגר", "זה לא מפגר, אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה איתי" בעל המשקפיים נתן להארי תחושת ביטחון, מראה לו שהכל בסדר, "פשוט, בזמן האחרון אני חולם את אותו חלום שוב ושוב שקשור למישהו שאני לא מזהה שאומר למישהי שהוא חלה בסרטן, ועכשיו אתה נמצא במחלקת הסרטן וזה מוזר לי, ואני גם מרגיש כאילו אתה ומייק מכירים איכשהו" הקטן פרק את מה שעל ליבו.
הרבה זמן עבר מאז שג'ימס הרגיש ככה, הוא היה דיי לחוץ וזה לא מה שאפיין אותו, הארי הוא חכם, יותר מדי חכם וזה לא הדבר הכי טוב לסוד של מייק כרגע.

"אה…אממ אני חושב שאולי כשהיית חסר הכרה שמעת שיחה ביני לבין הרופאים האחרים על הסרטן, אחרי הכל כמו שאתה יודע אני נמצא שם, ולגבי זה שאני מכיר את מייק, כן, אני מכיר אותו, ואני אפילו מכיר את צ'אן" דבריו של ג'ימס גרמו לליבו של הארי כמעט ולהתפוצץ, למה הוא מתכוון שהוא אומר שהוא מכיר אותם?
"הם התנדבו פה פעם, מטעם בית הספר, הם היו מתנדבים במחלקת הסרטן של הילדים הקטנים, אבל כולם מכירים אותם" הרופא החליט להמציא משהו שישמע אמין, אחרי הכל בזמן שצ'אן ומייק היו מטופלים שם הם באמת היו עוזרים הרבה לילדים הקטנים, גם כשהם סבלו בעצמם.
 "באמת?" עיניו של הארי נפערו לרווחה, משום מה זה רק גרם לו לרצות לחבק את מייק, "הוא יהיה טוב עם ילדים" ג'ימס אמר בחיוך, גורם להארי להסמיק מעט, "אבל לא לספר לו כלום, הוא אמר לי לא להגיד לך שאנחנו מכירים, הוא כנראה לא רוצה להרגיש אי נעימות עם זה" הארי הנהנן לדבריו של המבוגר מבניהם, הוא לחלוטין לא יספר למייק על זה.

–

אז מייק הוא בן אדם טוב, הוא עזר לילדים כאן. הוא תמיד היה עוזר להארי כשהוא היה צריך אותו ועכשיו העובדה שהוא גילה שמייק התנדב פה עשתה לו רק טוב על הלב, ואולי הוא באמת צריך להקשיב לג'ימס ולתת למייק עוד צ'אנס? אבל הוא קודם כל יחשוב על זה יותר לעומק כשמייק יספר לו למה הוא עזב אותו, עד אז הוא לא יהיה מוכן לחזור אליו, הוא אולי יעשה איתו דברים שזוגות עושים אחד עם השני, הוא אולי גם יתחרט על זה מיד כשזה יסתיים, אבל הוא לא מוכן עדיין להיות רשמית הבן זוג של מייק, האגו שלו לא יתן לו לעשות את זה.
עם כמה שהוא חשב על החזרה למייק הוא תמיד פחד, הוא פחד שאולי מייק משתעשע עם ליבו ולא באמת רוצה לחזור אליו, אולי מייק פשוט מתייחס אליו ככה מתוך הרגל של שנים ולא מתוך אהבה? ואולי גם הוא כזה? אולי גם הוא פשוט התרגל לנוכחות של מייק בחייו ולא יותר מזה? אולי מה שהוא מרגיש זה גם הרגל? ואולי לא. את זה הוא צריך עוד להבין עם עצמו.