כשעזבת, האם שכחתי? פרק 49 (18+)

"היא התעוררה" ג'ימס נכנס לחדר של הארי, עבר יום מאז הניתוח ומאריה סוף סוף התעוררה, "באמת?" הארי שאל בחיוך וקם מהמיטה, בבוקר כל החברים שלו באו לבקר אותו והלכו, מבטיחים לו שיחזרו מאוחר יותר ולכן הוא נשאר לבד וזה היה טיימינג מושלם בשבילו להתקשר למייק, "אני אתקשר למייק להגיד לו שהיא התעוררה", "אין צורך, כבר הודעתי לו, הוא בדרך עם צ'אן" המומחה אמר וסימן להארי לבוא אחריו והארי עשה זאת, הולך אחרי ג'ימס אל תוך החדר של מאריה.
–

"שלום לך יפה" ג'ימס ליטף את מצחה הקטן של מאריה, רובו היה מכוסה בתחבושת לבנה כולל ראשה, "ג'ימסי, אין לי שיער עכשיו, נכון?" מאריה שאלה בלחש, ובעל המשקפיים השתתק לרגע והנהן באיטיות, "זה בסדר, אני עכשיו אהיה דומה לכולם" היא חייכה, מרגיעה את האחראי עליה, "את באמת חזקה" הארי החליט לדבר, "אמרתי לך שאני לא קטנטונת, אני יכולה להתמודד עם הכל" החיוך הקטן שלה האיר את החדר, "ואולי יום אחד השיער שלי יצמח שוב, בדיוק כמו מייקי וצ'אני" היא ציחקקה לעצמה בזמן שנגעה בתחבושת שעל ראשה, לא מבחינה ברעד שהציף את גופו של הארי, "מ-מה אמרת?" הארי לא הבין, הוא יותר נכון לא רצה להבין

"ה-הארי" ג'ימס לא ידע מה להגיד, מנסה לחשוב על תשובה מתוחכמת, "מה היא אמרה?" עיניו הירוקות של הקטן התמלאו בדמעות כשהביט על ג'ימס, רוצה שיסבירו לו מה קורה כאן.

"כשהתנדבנו כאן החלטנו להסתפר בשביל שהילדים לא ירגישו שונים" קולו של צ'אן הקפיץ את שני הגברים, ג'ימס נאנח ושמח שמייק וצ'אן הגיעו ברגע הנכון בשביל להציל את המצב, אבל הארי עדיין לא נרגע, הדמעות שלו צנחו על לחייו לפני שניגב אותם ויצא מהחדר, עוקף את מייק ולא מעז לגעת בו.

"ריי" מייק לחש ואחז בידו של הארי, אך הקטן משך את ידו אליו, "תלך למאריה, אני בטוח שהיא רוצה לראות אותך" ירוק העיניים אפילו לא הביט באחר והלך משם, הוא היה חייב להיות לבד כרגע ולהרגיע את עצמו מכל המחשבות הנוראיות שהוא חשב עליהן.
–

"מאריה" מייק התיישב בכיסא ליד המיטה של הילדה הקטנה, "מממ?" היא שאלה בחיוך, אוחזת בידו של צ'אן, "אני חייב שתשמרי על סוד, את יכולה לעשות את זה?", "כמובן!" עיניה זהרו מרוב סקרנות, "את יכולה לשמור על זה שאני וצ'אן היינו גם חולים בסרטן מהארי?", "למה?" מארי הייתה מופתעת מהבקשה ושיחררה את האחיזה מידו של צ'אן ואחזה בידו של מייק, "את זוכרת שפעם כשהייתי חולה אמרתי לך שיש מישהו שאני אוהב שלא יודע שאני כאן?" המנותחת הנהנה, "אז זה הארי, הוא היה החבר שלי, אני עדיין אוהב אותו אבל אסור לו לגלות את זה, אוקיי?" מאריה חשבה לרגע ומבטה נהיה עצוב ומאוכזב "זה לא יפה לשקר" היא אמרה בתמימות, חושבת על מה שמייק ביקש, "אני יודע, אבל אם הוא יגלה יהיה לו קשה", "אבל עדיף לספר למישהו את האמת לא משנה מה, זה מה שג'ימס תמיד אמר לי, כי אחר כך השקר תמיד מתגלה והבן אדם ששיקרת לו יהיה עצוב יותר" דבריה של הקטנה גרמו לליבו של מייק להתכווץ, "אני רע, נכון?" הוא אמר בעצב ומאריה הניע את ראשה לשלילה, "אתה לא רע, אתה פשוט לא יודע מה לעשות, אני מבטיחה לשמור על זה בסוד, אבל אני רוצה שיום אחד אתה תספר לו את האמת כי זה לא יפה" היא אמרה בחיוך וליטפה את ראשו של האחר עם היד השנייה שלה, "תודה מארי" הוא חיזק את האחיזה של ידו בידה שלה לפני שנשק לכף ידה הקטנטנה.
–

"איך המצב שלה?" צ'אן שאל את ג'ימס ומייק לאחר ששלושתם יצאו מחדרה של מאריה כשנירדמה, "כרגע היא במצב טוב יותר, הסימנים חיוביים, אבל אסור להיות שאננים, אין לדעת מה יהיה בהמשך למרות אני מאמין שהיא תצליח להתמודד עם מה שיהיה עוד בדרך", "הילדה הזאת היא הדבר הכי חזק שפגשתי, אני מקווה שיום אחד יהיה לי את האומץ שלה להתמודד עם המציאות" מייק הוסיף, "יהיה בסדר" צ'אן טפח על כתפו של הרקדן, מעודד אותו, "אני בטוח שיום אחד יהיה לך את האומץ לספר לכולם את האמת" בעל המשקפיים אמר בחיוך, יודע עד כמה קשה למייק עם כל המצב המסובך שנוצר.

"אני חושב שאני צריך ללכת לחפש אותו" מייק אמר לשני הגברים האחרים שהביטו זה ובזה והנהנו, נותנים למייק אישור, "אני לא אחזור לבית ספר אז תחפה עליי" בעל עיני הדבש אמר לכחול השיער שסימן לו עם ידו ללכת כבר.
–

הארי שכב על המיטה, נאנח לעצמו בזמן שעצם את עיניו, הוא כל כך פחד ממה שמאריה אמרה, הוא כבר חשב שמשהו אחר קרה למייק.

"ריי?" מייק פתח את הדלת ותיקתק בזמן שהסתכל על הארי שעשה את עצמו מתעלם ממנו, מייק חייך לעצמו כשמצא את הארי חמוד, "אתה כועס עליי?" הרקדן סגר את הדלת והתקדם למיטה, מתיישב עליה מבלי לחשוב פעמיים, כשהוא הבין שהארי לא ישתף איתו פעולה הוא רכן קדימה ונשק ללחיו השמאלית של הקטן שהייתה מופנת אליו, גורם לאחר לסובב את ראשו אליו, "סוף סוף אני יכול לראות את הפרצוף היפה שלך" חום העיניים הביט בעיניו של האחר, "אני אנשק אותך אם לא תדבר" מייק איים ורכן קדימה, מתכוון לממש את האיום אבל הארי במהירות כיסה את פיו שלו עם כפות ידיו, חוסם את פיו משפתיו של מייק, אבל זה לא עצר את מייק, הגדול יותר רכן קדימה ונישק את כפות ידיו של הארי בזמן שעיניו היו עצומות, הזמר היה המום מכל מה שקרה ורק הביט על פרצופו הקרוב של מייק עם עיניים פקוחות לרווחה.

כשהרקדן התרחק מהארי, הקטן הוריד את ידיו משפתיו.
"אני כועס" הארי מלמל, "למה?" מייק שאל בסקרנות בזמן שליטף את פרצפו הקטן של האחר, "כי אני חושב שאתה משקר לי, כי אני מבולבל ואני מאמין שיש משהו שאני לא יודע שאני חייב לדעת" הארי הודה ומייק רק נאנח, לא עונה להארי, "יש משהו שאני צריך לדעת?" הנשי שאל ברצינות, ומייק הנהן, "באמת? מה זה?" הארי התרומם לישיבה, מביט על מייק מקרוב, "תספר לי" הוא השתוקק לדעת, "אתה בטוח שאתה רוצה לדעת את זה?" מייק היה רציני והארי הנהן במרץ, "כן אני רוצה" הקטן אמר ברעב, הרקדן גיחך והתקדם אל פניו של הארי המבולבל, "מה אתה עושה?" הזמר שאל, לא מבין מה מייק מנסה לעשות, "זה סוד אני אספר לך קרוב בשביל שאף אחד לא ישמע", "אה אוקיי" הארי אמר בחיוך והתקדם במהירות לפניו של מייק, מתכוון לכוון את אוזנו לשפתיו של מייק אבל הרקדן במהירות תפס את פניו ונשק לו על שפתיו, מפיל את הארי בפח, "השתגעת?", "כן, מאהבה אליך" הגדול החליט להיות קיטשי בשביל לגרום לאחר להרגיש טוב יותר והוא הבין שזה לחלוטין עבד כשהביט על פניו הסמוקות של הארי.

"אוף איתך מייק" הארי הכה מעט את כתפו של מייק המשועשע. "רוצה להמשיך את מה שעשינו אתמול?" הרקדן אמר בהתגרות, נושך את שפתו התחתונה, גורם להארי להחסיר כמה פעימות. "ל-לא" הנשי גמגם, "אל תדאג, הפעם אני לא אלחץ על שום כפתור, אנחנו יכולים להנות בשקט" הגבוה דחף את הארי בחזרה לשכיבה, נהנה מהעובדה שהארי לא התנגד, הוא עלה באיטיות על המיטה מתיישב על ברכיו, מותניו של הארי היו בין בריכיו, הוא נשך שוב את שפתו התחתונה, מלקק אותה בנונשלטיות לפני שרכן קדימה, מנשק את הארי, אבל שניות בודדות עברו והארי כבר דחף את מייק ממנו.

"זה לא פייר" הארי אמר ברוגז, "מה לא פייר?" מייק שאל, מנסה להבין את הארי, אבל לפני שהבין מה קרה הוא מצא את עצמו שוכב על המיטה ואת הארי יושב על מפשעתו. "או ואו" מייק בלע את רוקו, מרגיש את איברו מתקשה לאט לאט, "עכשיו יותר נוח" הארי חייך, מחליט לקחת פיקוד ולהשתעשע גם הוא, הוא רוצה להוכיח למייק שגם הוא יכול להיות פראי כשהוא רוצה, וכשהוא הרגיש את איברו ההולך וגדל של מייק על ישבנו הוא גיחך ורכן קדימה, נושק הוא לשפתיו של מייק בזמן שהניע באיטיות את ישבנו, גורם לו להתחכך עם הזיקפה של האחר, "פאק הארי" מייק מלמל לנשיקה לפני שהרים את ידו והניח אותה על ראשו של הארי, מצמיד בכוח את שפתיו לשלו, בזמן שהשנייה החזיקה בחוזקה את צד מותנו השמאלי של הארי, עוזרת להארי לנוע.

"אתה אוהב את זה?" הארי שאל בהתגרות לתוך הנשיקה הפראית, "גאד הארי, אני יותר מאוהב את זה" מייק החל לאבד שליטה בעצמו, הוא הרים את מותניו, מצמיד את איברו המכוסה כמה שיותר אל ישבנו המכוסה גם כן של הארי, גורם גם לאשכיו של הקטן להשתפשף עם הג'ינס ואיברו שלו, מה שגרם להארי לגנוח ולסתום במהירות את פיו, לא רוצה שמישהו ישמע אותו.
מבלי לשלוט בגופו הארי זז מעט לאחור, כך שכל איברו יהיה במקביל לאיברו של האחר, כשמייק המשיך לנוע הוא גרם לאבריהם להשתפשף זה בזה, הארי לא יכל לעמוד בזה והוא נשכב על גופו של מייק, פניו מונחות על הכרית שעליה ראשו של מייק היה מונח. ירוק העיניים נשך את הכרית ובכך מנע מגניחות רועשות לצאת בזמן שידיו חיבקו את עורפו של הרקדן שחייך לעצמו, שמח מכל הסיטואציה. 

ידיו של מייק נחו על ישבנו של הארי, מדרבנות את הקטן לזוז גם כן וזה מה שהארי עשה, נע ביחד עם מפשעתו של מייק.
"אני אוהב אותך" מייק פלט, גורם להארי להניע את גופו מהר יותר. פאק ריי" הגבוה מלמל, אוחז בחוזקה בישבנו של הקטן, כשנשי הרגיש את האחיזה מתחזקת הוא הרים את פניו מהכרית, מחליט לנשק את מייק.

הם נעו שוב ושוב, משפשפים את האיזור הרגיש, מבצעים סקס יבש בחדר של בית החולים. הם התנשקו בפראות, לא מרחמים אחד על השני, שניהם רצו בזה וזה מה שגרם לכל המצב להיות תשוקתי כמה שיותר.

"אני עומד לגמור" הארי לחש כשניתק את הנשיקה, מביט בעיניו של האחר, "תגמור" מייק לחש בזמן שידו הימנית עלתה מישבנו וליטפה את לחיו השמאלית של הארי, כשהקטן הרגיש את היד החמה על לחיו הוא נאנח ועצם את עיניו, "תגמור" מייק לחש שוב והארי הצמיד את מפשעתו הכי צמוד שיכל למשפתעו של מייק ונע בחדות על הגבעה האירוטית של האחר, מרשה לגניחות קטנות לצאת החוצה לפני שגופו רעד כשגמר בתוך תחתוניו, מרטיב את מכנסיו שלו ומעט את הג'ינס של מייק, כשהרקדן הרגיש את גופו הרועד של הארי על שלו וכשהביט במבט האירוטי של הארי כשגמר, הוא לא יכל להתאפק והוא גמר גם הוא, מרטיב גם הוא את תחתוניו ואת הג'ינס שלו בזרע החמים שלו. 

–

"זה היה טוב" מייק התנשם, מנסה להרגיע את גופו, הארי הנהן והניח את פרצופו שוב על הכרית, מרגיע את הנשימות המהירות שלו ורק לאחר מכן הוא הרגיש את הכאב בבטנו התחתונה, מבין שג'ימס צדק כשאמר לא לעשות כלום בשביל לא לפגוע בצד בטנו הימני, "כואב לי" הארי נאנח והתרומם, מתייישב שוב על משפעתו של מייק "איפה?" מייק אמר בלחץ, מתרומם גם הוא לישיבה, גורם לכך שגופם העליון של שניהם יהיה קרוב זה לזה. "בצד" הארי הצביע על צדו הימני התחתון של בטנו ומייק כיווץ את גבותיו, מרגיש מפגר על כך שלא שלט בעצמו ועצר את מה שעשיו, "איזה מטומטם אני, שכחתי מזה, מצטער", "זה בסדר, זאת גם אשמתי" הארי חייך, "אנחנו צריכים לנקות את עצמנו" הקטן אמר בלחש, מרגיש מעט מובך ומייק הנהן, עוזר להארי לקום מהמיטה ולאחר מכן גם הוא קם.

הארי פרץ בצחוק כשהביט על מפשעותיהם הרטובות, "מה אנחנו עושים לעזאזל?", "אני לא יודע, אבל זה לחלוטין מפגר" הרקדן צחק גם הוא בזמן שהוריד את הג'ינס שלו, חושף את תחתונו הרטוב שנצמד לאיברו, גורם להארי לצחוק עוד יותר. "יא מה אתה צוחק? אני בטוח ששלך נראה גם ככה" מייק אמר במבוכה ובמהירות הוריד להארי את המכנס, חושף תחתון רטוב לא פחות משלו שצמוד בצורה יפה כל כך לאיברו של הארי, "כדאי שאני אכנס לשירותים להתנקות לפני שאני אקפוץ עליך שוב" מייק אמר בחיוך, גורם להארי להסמיק שוב לפני שהלך לשירותים, מכבס את תחתוניו עם ידיו ומנקה את הג'ינס שלו, הארי הלך למקלחת- מחליט להתקלח, לוקח איתו חליפת בית חולים חדשה ותחתונים חדשים, לא שוכח להניח בוקסר נקי על המיטה שלו בשביל מייק.

–

הארי יצא מהמקלחת, רק בשביל לראות את מייק עם הבוקסר שלו. הגוף של הארי היה יותר קטן משל מייק ככה שהבוקסר היה ממש צמוד על הרקדן, וזה גרם להארי קצת לרצות לשחזר את מה שקרה כמה רגעים לפניי, אבל הוא היה חייב לעצור בעצמו כי עדיין מעט כואב לו.
 
"היי" מייק אמר בחיוך כששם לב להארי, "היי" הארי השיב, "הג'ינס לא התייבש?", "לא ממש, הנחתי אותו ליד המחמם" מייק הצביע על מערכת החימום שהייתה בצד החדר, "אה, אז זה יתייבש בטח עוד מעט" מייק הנהן, לא יודע מה להגיד וגם הארי לא ידע מה להגיד יותר, האנדרנלין שלהם ירד והמבוכה שוב הציפה אותם, הם באמת לא ידעו מה הם עושים, אחרי הכל הזוגיות שלהם לא ידועה.

הארי התיישב על המיטה ואחריו גם מייק, מניעים את רגליהם קדימה ואחורה, שותקים.

–

"אמממ…מייק?", "מממ?" הרקדן הביט ברכות על הקטן, "אתה באמת לא מסתיר ממני כלום?", "אתה לא חושב שאם אני מסתיר ממך משהו זה אומר שיש סיבה לזה?" מייק אמר בייאוש, רוצה שהארי יפסיק לרצות לגלות את האמת, "אני חושב שאתה צריך לספר לי אם יש לך משהו שאתה מסתיר ממני", "למה לי, זה לא שאנחנו ביחד או משהו" מייק היה עוקצני וזה הכאיב להארי, אבל הקטן לא ידע שהאחר עושה את זה לטובתו, "למה אתה חייב להרוס את האווירה הטובה שהייתה?" הארי החל להתעצבן, "למה אתה הורס עם השאלות האלו שלך?" מייק הרים את קולו, "אתה באמת רוצה להתנהג ככה איתי?" הארי נשך את שפתיו בכעס, "כמו שאמרתי זה לא שאנחנו זוג, אני לא חייב לספר לך כלום" הגבוה אמר בקרירות, מפחד להראות חלש ליד הארי, "לך להזדיין, פשוט לך לעזאזל" הארי נעמד על הריצפה, מביט בכעס על מייק, "אני לא מאמין שחשבתי שהשתנית, נשארת אותו מניאק שהיית, זאת הפעם האחרונה שאתה תראה ממני איזשהי תגובה חיובית אליך, תלך מפה כהג'ינס שלך מתייבש, אני הולך ולא רוצה לראות את הפרצוף שלך שאני חוזר" הארי שם נעליים ויצא משם בטריקת דלת, גורם למייק לקלל את עצמו בשקט ואת העובדה שהוא לא יכול לצאת מהחדר עם בוקסר.

–

ירוק העיניים הסתובב בבית החולים הגדול, עובר ממחלקה למחלקה, פוגש אנשים מכל הסוגים והמינים, הוא רצה להירגע, לשכוח מהכל, להפסיק את המחשבות, אבל גופו ומחשבותיו לא עזרו לו והוא מצא את עצמו בתוך מחלקת הסרטן.
הוא הסתכל על האנשים החולים, חלקם נמצאים לבד חלקם עם חברים ומשפחה, גדולים קטנים, נשים גברים ילדים ותינוקות, הוא נאנח לעצמו, מחפש משהו שהוא אפילו לא יודע מה לחפש.

הרקדן חיפש את הארי כמעט בכל מקום לאחר ששם את הג'ינס היבש שלו, הוא חיפש אותו על הגג, בשירותים, בחוץ, בכמה מחלקות שונות, אבל הוא לא מצא אותו. הוא החליט לעצור לרגע ולחשוב איפה הוא יכול להיות, "לא…" הוא מלמל כשחשב על מקום אפשרי, רץ לכיוון שחשב שהארי יהיה.

תמונות. מלא תמונות, הארי עבר מאחת לאחת, הן היו תלויות על הקיר הלבן, תמונות של כל כך הרבה אנשים, הוא מאמין שחלקם כבר לא נמצאים שם, אולי הם כבר נפטרו, אולי הם כבר הבריאו, אין לדעת.
הוא ראה תמונת של ילדים קטנים משחקים בשלג, אחר כך של זוג מבוגר שישב ושתה משקה חם, אחר כך של נערה מחוייכת, לפי מה שכתוב על התמונה קראו לה לונה, הארי חשב שהיא יפייפיה, מקווה לעצמו שהיא עוד בחיים, אחר כך עוד תמונה של אותה נערה לצידה שני נערים אחרים, אחר כך עוד תמונה של גבר בשנות ה40 לחייו מחזיק תינוקת קטנה.

והאז הארי קפא.

הארי עמד מול התמונה במשך שניות ארוכות, לא באמת מביט עליה, עיניו הסתכלו על התמונה ממקודם. רגליו רעדו מעט כשהוא חזר לאחור, מתקרב אל התמונה של לונה עם שני הנערים האחרים, '11 לפברואר 2011, חבר חדש הגיע למחלקה' זה מה שהיה רשום מתחת לתמונה, יותר מ5 שנים עברו מאז שהתמונה צולמה, שבוע לפני שמייק התוודה בפני הארי.
עיניו של הארי עלו למעלה, מביטות על הפרצופים המוכרים.
–

מייק נעצר כשראה את דמותו של הארי, הוא הבחין בזה שהאחר מביט על התמונות ואז נעצר משום מה וחזר לאחור, מביט על תמונה כלשהי, הוא הבחין בגופו הרועד של האחר ובעיניו המבולבלות, הוא הבחין בשפה הרועדת של הארי, הוא מלמל משהו לעצמו, למרות שהוא היה דיי רחוק מייק הבין, הוא התנשם במהירות ורץ לכיוונו של הארי, חוסם עם גופו את שדה הראייה של הקטן.

מייק נעמד מול התמונה, עוצר את הארי מלהתעמק בה, רק אחרי שהוא הביט בפרצופו המוכה הלם של הארי הוא הבין שזה מאוחר מדי, "זוז" הארי מלמל וניסה לדחוף את האחר אך ללא הצלחה, "אמרתי לך לזוז!" הקטן צרח בזמן שהדמעות חנקו את גרונו, "ה-הארי תקשיב" מייק רעד מפחד, לא מאמין שזה באמת קורה עכשיו, "תזוז מייק" הארי המשיך לצעוק, מנסה בכל כוחו להזיז את מייק מהתמונה.

"מה קורה פה?!" ג'ימס וצ'אן הלכו במהירות לכיוון המהומה, היה אפשר לשמוע את הארי עוד מבחוץ, אבל שניהם נעצרו כשהביטו בשני הגברים הנסערים, מבינים שהארי גילה את האמת.

"תתן לי לראות את התמונה" הארי נשם עמוק והחליט לדבר בשקט, מתחנן למייק שיתן לו להסתכל על התמונה, "ר-ריי" מייק לא יכל לדבר, המראה של הארי הכאיב לו כל כך, הוא לא רצה שהוא יגלה כלום, הוא לא יזוז משם גם אם הוא יצטרך לעמוד ימים ולילות מול התמונה.

"בבקשה מייק" הארי התחנן, מחזיק בחוזקה את חולצתו של מייק, "אני רוצה לראות" הוא הביט בעיניו הדומעות של האחר, זה הוכיח לו שהוא צודק וזה גרם לבכי שלו להתגבר עוד יותר, הוא הניף את אגרופיו והכה את חזהו של האחר, "אתה מרושע" הוא הכה את חזהו שוב ושוב, "איך אתה יכול לעשות לי את זה?" הארי לא הפסיק.

–

כולם הביטו על הסיטואציה, חלק מהם מצליחים להבין שהארי הוא אותו אחד שמייק דיבר עליו פעם, חלק לא הכירו את שניהם וחלק התקשו לזהות את מייק.

"הארי?" קולה של מגי הקפיץ את שני הנערים המבוהלים, הארי הביט לכיוונה וראה שכל חבריו שם, המומים מכל המצב. הם עדיין לא הבינו מה קורה כי הם הגיעו רק עכשיו, אבל הם בטוחים שמשהו רע קרה.

–

"תזוז" הארי חזר למטרה שלו, הוא רוצה לראות את התמונה במו עיניו, הוא רוצה לראות את האמת, הוא רוצה כבר להבין הכל.

"די הארי" מייק מלמל ונגע בכתפו של הקטן, אבל האחר הזיז אותה ממנו, "תתן לי לראות כבר את התמונה הזאת, זה אתה נכון? זה אתה וצ'אן!" הוא צרח על הגדול שעדיין עמד מול התמונה, "זה לא, זה…פאק הארי תפסיק כבר" מייק צרח גם הוא, לוקח את התמונה מהקיר וזורק אותה לריצפה, גורם למסגרת להתנפץ, הוא התכופף והוציא את התמונה מהמסגרת, קורע אותה למול עיניהם המבוהלות של כולם.

"מה אתה עושה?" צ'אן צעק, איך מייק יכול לקרוע את התמונה הזאת?, "מצטער צ'אן" מייק עדיין רעד מפחד, הוא היה חייב לקרוע את התמונה בשביל שהארי והחבר'ה לא יגלו כלום.

הארי השתתק, מביט על מייק חדור המטרה.

הקטן ציחקק לרגע והתרחק משם, מסתכל על התמונות האחרות, מייק הסתכל עליו ולפני שהוא יכל להגיע אליו הארי מצא עוד תמונה, "ה5 ביוני 2011, ביום הולדת של מגי, אני זוכר את החליפה הזאת" הארי הסתכל על התאריך ולאחר מכן על דמותו של מייק בן ה14, הוא חייך לעצמו בזמן שהדמעות המשיכו לרדת. הוא הרים את התמונה וזרק אותה בחוזקה על הריצפה, מנפץ את המסגרת. הוא המשיך להתקדם, מוצא עוד תמונה, "ה13 באפריל 2012, יום הולדת 15 למייקי שלנו" הארי גיחך "אז לכאן נעלמת כשאמרת שיש לך סידורים ואני כמו טיפש הכנתי לך מסיבת הפתעה ושמחתי שאתה לא תהיה בזמן ההכנות" הארי ניגב את אפו לפני שהרים את התמונה הזאת גם כן, זורק אותה על הריצפה.

"הארי תרגע" צ'אן אמר בקול חזק, אבל הקטן המשיך בשלו. "אין לך זכות לדבר" הקטן הוסיף כשהמשיך להתקדם, רואה עוד תמונה, מייק, צ'אן, לונה, מאריה וג'ימס היו שם, עיניהם היו עצובות, מייק, צ'אן ולונה היו קירחים וחיוורים, הארי קרא את הכיתוב "2014, רגעים אחרונים עם לונה" הוא מלמל בשקט, נשימתו נעצרה.

"די!" צ'אן צרח, הולך לכיוון של הארי, "שלא תעז לגעת בתמונה הזאת" כחול השיער דחף את הארי, גורם לקטן ליפול על הריצפהץ "תרגע" ג'ון צרח על צ'אן ורץ להארי, מתיישב לידו ומנסה להרים אותו.

"לא אני לא ארגע, כן הארי, אני ומייק היינו חולים בסרטן והיינו כאן והוא נפרד ממך כי המצב שלו החמיר, בזמן שהוא סבל כאן השנאה שלך כלפיו רק גדלה וגדלה", "תפסיק צ'אן!" מייק צעק, מתחנן לצ'אן שיפסיק, "לא, אני לא אפסיק מייק, אתה היית צריך לספר לו על זה עוד מזמן, היית על סף מוות! תספר לו לעזאזל, תגיד לו שאמרת לו שאתה אוהב אותו בגיל 14 רק בגלל שגילו לך סרטן ופחדת שתמות מבלי שהוא ידע את זה, תספר לו שהמצב שלך היה גרוע כל כך שהיית חייב להיעלם בשביל שהוא לא יסבול איתך, תספר לו שלא זרקת כלום ושמרת את כל הזיכרונות שלכם בתוך מלא קופסאות מתחת למיטה שלך, תספר לו שאתה מפחד, תספר לו על כל הימים שבכית בגלל המצב הזה, תספר לו עד כמה שנאת את עצמך ועד כמה אתה עוד שונא את עצמך על זה שעזבת אותו, תספר לחברים שלך שהתגעגעת אליהם כל השנים האלה, שהיית זקוק להם כל כך, תספר את האמת!" צ'אן צרח את נשמתו בזמן שבכה מכעס.

"די צ'אן" מייק הטיח את אגרופו בפרצופו של כחול השיער, זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא אי פעם הרביץ לו.

האסייתי ניגב את פיו המדמם והביט בכעס על מייק, הוא התכוון להחזיר לו אבל הוא לא יכל, אגרופו רעד כשהיה מונף למעלה, הוא פשוט לא יכל להרביץ למייק. הוא נאנח והוריד את ידו לפני שהלך משם, לא מסתכל על אף אחד.

–

השקט הציף את המחלקה, רק מלמולים נשמעו ברקע, כמה אנחות שקטות, בכי שקט.

מייק הביט על אגרופו, הוא הזעזע מעצמו, גופו רעד והוא צנח לריצפה, מפר את השקט ובוכה בחוזקה, בוכה את כל מה שהוא רצה להוציא, משחרר את כל התסכול שהיה לו במשך כל השנים הארוכות האלו. 

מקס ודן התקדמו לעברו של מייק בזמן שמגי הלכה להארי שישב גם הוא על הריצפה ובכה כשג'ון מנסה להרגיע אותו בזמן שהוא בוכה גם כן.

"מ-מייק" דן לחש כשהתיישב ליד הנער הצעיר שהיה כמו אח קטן בשבילו, מניח את ידו על כתפו של האחר, כשמייק הרים את עיניו לדן השרירי לא יכל להחזיק את דמעותיו והוא חיבק במהירות את האחר "היית צריך לספר לנו" דן טפח על גבו של מייק שבכה בכאב, בזמן שמקס ניגב את דמעותיו שלו ונשם עמוק, מנסה להרגיע את עצמו כמה שיותר בזמן שליטף את ראשו של מייק.

"הארי בייבי" מגי חיבקה את ג'ון והארי ביחד, שלושתם בכו לתוך החיבוק, מנסים להרגיע אחד את השני ובמיוחד את הארי.

ג'ימס הביט על כולם וחייך בזמן שניגב כמה דמעות בודדות, יודע שאחרי כל זה העתיד יהיה יפה יותר לכולם, למרות שכולם שבורים עכשיו הוא יודע שהכל יסתדר, הוא הרגיע את החולים המבולבים וקרא לכמה מנקות שיעזרו לו להזיז את הזכוכיות מהאיזור. הוא הרים את התמונות, שומר עליהם בשביל לתלות אותם שוב על הקיר, כן, עכשיו הכל הולך להיות טוב יותר, בעל המשקפיים האמין בזה, מחליט רק להסתכל מרחוק ולתת לכולם לפרוק את הכל, השקט שאחרי הסערה עוד יגיע.