כשעזבת, האם שכחתי? פרק 53

"אחרון ודי", "מייק כולם מסתכלים" הקטן היה מובך, גבו צמוד לקיר, "אחרון" עיניו של הרקדן נצצו בהתחננות, אחיזת ידיו במותניו של הארי התחזקה, "אחרון באמת?" הקטן שאל בשביל לוודא שהאחר לא עובד עליו ומייק הנהן במרץ, עוצם את עיניו ומחכה, הארי נאנח לעצמו לפני שנשק בפעם המי יודע כמה לשפתיו של בן זוגו, שומע את הציחקוקים של התלמידים שעברו על פניהם. שמישהו בבקשה יסביר לו למה לעזאזל מייק החליט שהוא רוצה לנשק אותו באמצע הכניסה של בניין בית הספר?

–

"נו באמת" האסייתית גילגלה את עינייה כשראתה את זוג האוהבים מתמזמז להם, היא החזיקה את עצמה מלרוץ אליהם ולמשוך את מייק מהארי, אבל כשהבחינה במייק מעמיק את הנשיקה והופך אותה לכוחנית יותר, היא לא יכלה שלא להיות הורסת המסיבות ובמהירות היא הפכה להיות הכי קרובה לאצנית אי פעם ורצה בטירוף, נעולת מטרה לשחרר את הארי מחיית הטרף המשוגעת שזוללת אותו.

"יש חוקים בבית הספר הזה" אמילי תפסה את חולצתו של מייק ומשכה את גופו בכוח, מצליחה במשימתה. "למה עשית את זה?" הרקדן כיווץ את גבותיו בכעס, הוא רוצה עוד מהארי והחצופה הקטנה הזאת מונעת את זה ממנו.
"תסתכל עליו, זה למה" כחולת העיניים החזירה מבט נרגז, גורמת למייק להסתכל על הארי שהתנשם במהירות, חסר אוויר, "כמעט והרגת אותו" המודאגת חיבקה את זרועו הקטנה של הארי, מגנה עליו, הגבוה נאנח, מניח לעצמו שאולי באמת היא צודקת והוא קצת הגזים.

"מה קורה פה ולמה זה נראה שהנסיכה הולך להתעלף?" גבר שרירי ומודאג הגיע, גורם למייק להאנח שוב, "אני מבין שכדאי לי ללכת לפני שאני אתחיל לשמוע משניכם הרצאות על כמה שאני לא עדין עם הארי", "נכון מאוד" הנשית הרימה גבה, מגרשת עם תנועות ידה את הרקדן, "איפה אח שלך?" מייק רצה לדעת לפני שילך, אחרי הכל אין לו עם מי להיות חוץ מצ'אן כשהארי לא איתו, "כנראה באחד מחדרי האימונים, יש לו אודישן בקרוב כמו שאתה יודע" האסייתית החליטה להיות רצינית, "תעזור לו, אתה היחידי שיודע לירקוד יותר טוב ממנו ורק עליך הוא סומך", "אל תדאגי, אני בטוח שהוא יצליח" מייק הפסיק גם הוא להיות סרקטי, יודע עד כמה צ'אן רוצה להצליח באודישן.

האודישן האחרון של צ'אן היה לפני המוות של לונה, קרוב מאוד להחלמה שלו, הוא עבר אותו בהצלחה והתקבל לתוכנית ריאליטי מצליחה, אבל אחרי שהיא ניפטרה הוא ויתר על הכל, הוא לא הרגיש טעם בלהצליח ולהתפרסם. עצם העובדה שצ'אן החליט לעבור אודישן שוב היה בין הדברים המשמחים ביותר שמייק שמע, ולכן הוא יעשה הכל בשביל לעזור לו.

"ריי, אני הולך" מייק חייך לשטני שעדיין ניסה להסדיר את נשימתו, מצליח רק להנהן אליו.

הרקדן הסתכל על אמילי במבט שהיה נראה לה מאוד חשוד, לפני שזינק על הקטן שוב ונשק לו, "יא!" אמילי התחרפנה, מכה את גבו של המשוגע. "טוב טוב, תרגעי" הרקדן ניתק את הנשיקה, מלטף את ראשו של הארי הסמוק, "ניפגש מאוחר יותר" הוא אמר לפניי שהתרחק, מנופף לקטן בזמן שהלך אחורנית- לא ממש אכפת לו שהוא נתקל בכמה תלמידים על הדרך כל עוד זה גרם להארי לצחקק.

–

"טוק טוק טוק" מייק פתח את דלת חדר האימונים, הוא הבין ששם צ'אן נמצא מהמוזיקה שבקעה משם אל מחוץ למסדרונות הרבים.
"או מייק, תודה לאל" צ'אן הפסיק את המנגינה, הולך אל חברו, "אני צריך שתעזור לי לתקן את עצמי, אני לא חושב שאני מדוייק מספיק", "במה אתה חושב שאתה מתקשה יותר?", "בהכל?! התנועות לא חדות מספיק, אני מפספס את המנגינה, אני מתבלבל בתנועות" האסייתי נאנח, "אולי כדאי שאוותר וזהו?", "מה פתאום" הגבוה הניח יד מאמינה על כתפו של האחר, " אתה בטח סתם מגזים, אתה רקדן מעולה, אני לא אשקר לך" מייק אמר בזמן שהלך עם צ'אן למרכז החדר, מעמיד את האסייתי למול המראה הגדולה שהתפרסה על כול הקיר. "תראה לי את הריקוד ואני אראה על מה אתה מדבר" חום העיניים טפח על כתפו של כחול השיער לפני שהלך אל מערכת המוזיקה שעמדה בפינת החדר, לוחץ על הפליי ומפעיל את המנגינה.

הנער הנמוך עצם את עיניו ונשם עמוק, מדבר עם עצמו, 'אתה יכול לעשות את זה'. כשעיניו נפקחו בחזרה הוא הביט בראי, מבטו נהיה חד והוא החל לנוע, מניף את זרועויו, תנועותיו היו כבדות, מתאימות את עצמן למוזיקה, הכל הלך כל כך טוב עד שהוא נשאב אל תוך המוזיקה, יוצר לעצמו את העולם הפנימי שלו, שם המחשבות על לונה חירפנו אותו.

היא תמיד אהבה לראות אותו רוקד, היא תמיד תמכה בו והאמינה בו, היא זאת ששיכנע אותו ללכת לאודישן ההוא, היא הייתה המוזיקה שלו, ההשראה שלו, יכולת הריקוד שלו, היא כבר לא כאן, הוא חשב שהוא התגבר, כנראה שהוא לא.
מייק הבחין בתנועות המגושמות של צ'אן, מבין שהמחשבות שלו רחוקות מלהיות בחדר הזה, הוא החליט להפסיק את המנגינה.

האסייתי המשיך לנוע, לא באמת שם לב שאין יותר מוזיקה, רק לונה הייתה במחשבותיו, הקול שלה עוד היה שמור בזיכרונותיו, זאת הייתה המנגינה האמיתית מבחינתו.
"טוב" מייק החליט שזהו, הגיע הזמן להעיר את צ'אן, הוא הניח את ידו על כתפו של הנמוך, מקפיץ אותו מעט וגורם לו להפסיק לירקוד, כחול השיער הסתכל על מייק בחוסר אונים, "לעזאזל" הוא קילל לפניי שצנח והתיישב על הריצפה, מבלגן את שיערו בייאוש, "אל תתייאש, עשית עבודה טובה, השתפרת מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך עושה את הריקוד הזה" מייק התיישב גם הוא על הריצפה.

–

"קשה לי" צ'אן דיבר מהלב, הבן אדם היחידי שהוא יכול להיפתח אליו היה מייק, הוא לא התבייש להראות לו את החולשות שלו, הוא לא פחד שמייק ישפוט אותו או ישנא אותו, הוא ידע שמייק יהיה לטובתו, "אני יודע" בן זוגו של הארי הבין את האחר, יודע שלצ'אן יש הרבה צלקות פנימיות, "אבל תקשיב, אתה לא יכול לוותר, אתה צריך להוכיח לעצמך שאתה יכול, אני בטוח שלונה הייתה רוצה שתצליח" מייק ניסה לעודד את האחר ודיי הצליח.

"יאללה, אני זוכר את התנועות של הריקוד שלך, אני ארקוד ואתה תסתכל, בזמן שאני רוקד תנסה להתאמן ביחד איתי, תתרכז בתנועות שלי ולא בשום דבר אחר, אוקיי?" הרקדן הגבוה התרומם, מושיט לחסר התקווה את ידו, צ'אן חשב לרגע לפני שהנהן ולקח את ידו של האחר, נעזר בה בלעמוד, "אוקיי" צ'אן התמלא מעט בתקווה, שמח שמייק לא נותן לו להרים ידיים בכזאת קלות.

–

שוב המנגינה מילאה את החדר, הפעם מייק רקד, זוכר במדוייק את התנועות, לא משנה כמה צ'אן מכיר את מייק, הוא תמיד יהיה מופתע מהכישרון של חברו.
מייק רקד בחופשיות, המוזיקה זרמה לו בתוך מחזור הדם, מניעה היא את גופו, הכל היה מדוייק אבל חופשי ומשוחרר בו זמנית, הבעות פניו השתנו לפי הצלילים, מוכיחות לצ'אן שמייק מבין את המוזיקה ושהיא מבינה אותו, השילוב של שניהם ביחד זה בין הדברים החזקים ביותר שהוא אי פעם ראה, הוא רצה להיות כמו מייק, כן, הוא קינא ביכולת של מייק להתחבר בצורה כזאת טהורה למוזיקה, הוא ידע שהוא לעולם לא יהיה כמוהו, אבל הוא רצה לקבל טיפונת ממה שלמייק יש, גם כשהארי לא היה איתו מייק המשיך לרקוד כמו שצריך, הוא אפילו רקד עוד יותר טוב כשהוא היה במשבר, זה עזר לו לפרוק הכל, אבל לעומת מייק, צ'אן רקד רק גרוע יותר כשהוא היה במשבר, לא היה לו רצון לרקוד, זה הרגיז אותו.

מייק הסתכל על צ'אן, מהנהן אליו ומסמן לו שגם הוא יתחיל לרקוד, צ'אן נאנח והנהן בחזרה, מסתכל על התנועות של מייק ומתחיל לחקות אותן, הן היו נראות לו כל כך זרות, אפילו שהוא זה שבנה את הריקוד, בהתחלה הוא התקשה, אבל לאט לאט הוא התחיל להבין את הנקודה ותנועותיו התמזגו עם תנועותיו של מייק, מתחיל להבין את הפואנטה. 
הגבוה חייך כשהבחין בצ'אן משתפר, הם רקדו ביחד לעוד מספר דקות עד שמייק החליט להפסיק ולתת לצ'אן לרקוד לבד, רוצה להוכיח לו שהוא יודע מה לעשות.

–

"קח" מייק הושיט בקבוק מים לצ'אן לפני שהתיישב לידו, גבם מונח כנגד הקיר, מעט כתמי זיעה היו על החלק העליון של חולצתם, מעידים על העבודה הקשה של שניהם. 
הם רקדו שוב ושוב, מייק הראה לצ'אן כמה שיטות לאיך להצליח עם התנועות הקשות, הם התאמנו על הריקוד והכניסו עוד תנועות תוך כדי, צ'אן עבד קשה ועכשיו זה הזמן לנוח.

"תודה" האסייתי שתה כמעט ואת כל הבקבוק, צמא מכל התזוזות, מייק ציחקק ולגם גם הוא מהבקבוק מים שהביא לעצמו גם כן. "עכשיו אתה מאמין שאתה יכול לעשות את זה כמו שצריך?" הגבוה שאל בחיוך, צ'אן חייך בחזרה והנהן, עיניו מביעות תודה ענקית, "אני לא יודע איך להודות לך, בלעדייך לא הייתי מצליח", "שטויות, אתה עשית את זה, לי אין שום קשר בנושא הזה, תודה לעצמך" מייק נתן לאחר עוד יותר תקווה, יודע שצ'אן צריך את זה.

–

"מעניין כמה זמן עבר" כחול השיער אמר בתמימות, מרים את ידו ומסתכל על השעון, מופתע, "פאק עברו כבר יותר משלוש שעות", "באמת?" מייק שאל בחוסר אמון, מסתכל על הטלפון שלו ורואה שצ'אן דובר אמת, הוא ראה גם את כל השיחות שלא נענו וההודעות מהארי, כשהבין מה הוא עשה הוא ציחקק לעצמו, מדמיין את הארי מנסה להמציא איזשהו תירוץ מול כל הכיתה ללמה הוא לא נימצא שם, הוא בטח היה כל כך חמוד ולחוץ, הוא כנראה גם גימגם וניסה להיות משכנע כמה שיותר, "פספסנו הרבה שיעורים" צ'אן לא היה לחוץ מזה, הוא פשוט הציב עובדה, "כן אה, אני בטוח שהחבר'ה המציאו משהו טוב" מייק היה עמוק בתוך הפנטזיה של עצמו, מצחקק, "מה קרה?" האסייתי שאל בהרמת גבה, "סתם, אני פשוט מאמין שהארי יעניש אותי על זה שנעלמתי ככה" או הנה הצד הערמומי של מייק התפרץ החוצה, צ'אן נאנח וגילגל את עיניו, מייק נמצא עמוק בתוך המלכודת של הארי.

–

שני נערים יחידים היו בחצר בית הספר, השעה המאוחרת העידה על כך שכבר לילה, הכל היה שקט. הארי ישב על הספסל, מסתכל על הכוכבים בזמן שמייק שוכב על אורכו של הספסל, ראשו מונח על רגליו של בן זוגו העצבני, מסתכל עליו באהבה.

"ו-ואז כולם צחקו והתלחששו בניהם, זה היה מביך" השטני ניפח את לחייו, מסיים את הנאום שלו על זה שמייק לא היה בסדר בכך שנתן לו להתמודד עם סיטואציות מביכות בזמן שנעלם ולא ענה לו לשיחות.
הארי נאנח לפני שהביט ברוגז על מייק המשועשע שבמהירות שינה את הבעת פניו לרצינית יותר, לא רוצה שהארי יראה שהוא מרוצה מכל זה, "אני יודע, אתה צודק, טעיתי" מייק אמר בדרמטיות לפני שחיבק את גופו התחתון של הארי, מכניס את ראשו לתוך ביטנו של הקטן, הארי כיחכך בגרונו, מחייך מעט כשמייק שיפשף את פניו בבטנו שלו.

"אל תיתן לי להיראות כמו איזו אישה עצבנית שהבעל שלה רוצה לברוח מאחריות ואומר לה שהיא צודקת בהכל" הארי שירבב את שפתיו, אבל הוא לא יכל להחזיק את עצמו יותר מידי כי מייק החליט להיות חמוד ולהשמיע קולות מוזרים בזמן שראשו התחפר עוד יותר בבטנו.
ירוק העיניים נאנח לפני ששלח את ידיו לראשו של מייק, מלטף את שיערו, רק אחרי זה מייק התרחק מעט, יודע שהארי כבר לא כועס.

–

הרקדן הביט בחיוך על האחר לפני שעצם את עיניו, נהנה מהמגע, הידיים של הארי היו כל כך חמימות ורכות, מפצות על הרוח הקרירה, השקט הזה היה נעים, רק הנשימות של הארי הציפו את אוזניו, הוא אהב את זה.

הזמר הביט בחיוך על האחר, שיערותיו השחורות של מייק חיממו את כפות ידיו, הוא אהב אותו כל כך. הארי חשב לרגע לפני שרכן מטה ונשק ברכות לשפתיו של מייק, מפתיע את האחר מעט, אבל לא עבר הרבה זמן עד שמייק שלח יד אחת אל עורפו של הארי- מצמיד את ראשו של האחר אליו, בעוד שהשנייה ליטפה את לחיו הקרירה והאדמדמה של הקטן, מחממת אותה.

זה היה קשה לשניהם לסיים את הנשיקה, אבל זה כבר היה לא נוח והארי נאלץ להתרחק, משפשף את עורפו, "כבר מאוחר, בוא נלך לישון" הקטן הקפיץ את הרגליו, מנסה להעיר את מייק מהבועה שהיה בה, "קום", "ממממ" מייק יבב והתרומם בחוסר רצון, גורם להארי כמעט ולהתפוצץ מרוב שהוא היה כל כך חמוד בעיניו.
–

"לילה טוב" מייק אמר כששניהם הגיעו אל מול חדריהם השונים. הם החזיקו ידיים, לא רוצים באמת להיפרד, "לילה טוב" הארי אמר בעצב, מחליט לחבק את מייק, "אוו, ריי שלי, אל תדאג, גם אם אנחנו בחדרים שונים זה לא ימנע ממני לחלום עלייך" הרקדן נהיה קיטשי, זה לא באמת אפיין אותו, אבל רק כשהוא עם הארי הוא יכול להיות כזה ולעזאזל עם התדמית של הקשוח, כל עוד הארי מרגיש טוב מצידו להיות צמר גפן מתוק. 

"או ולגבי האישה והבעל שהזכרת כשהיינו בחוץ, הייתי רוצה לממש את זה" מייק אמר לפתע, הארי התרחק ממנו, "מה?" הקטן ניסה להבין, "לגבי להיות הבעל שלך, הייתי שמח אם היינו מממשים.." מייק לא הצליח להשלים את מה שרצה להגיד, הארי חסם את פיו עם ידיו, "א-אממ…ל-לילה טוב" הקטן גימגם, הוא לא הצליח להביט על מייק, הלב שלו פעם כל כך מהר שהוא חשב שהוא הולך למות בקרוב, מייק חייך בתוך המחסום האנושי שהארי יצר על פיו, מנשק את כפות ידיו של האחר, מבין שהארי נרגש לא פחות ממנו, הוא לא אמר כלום ורק הנהן, יודע שזה הכי טוב כרגע, הארי הנהן גם הוא, לא באמת יודע למה, לפני שרץ לתוך החדר, סוגר את הדלת. 

–

שניהם התנשמו בכבדות, דיבורים על דברים כאלו תמיד גרמו להם להתרגש, אבל הפעם זה היה משמעותי יותר, אולי כל מה שהם עברו גרם לאמירה של מייק להיות עוצמתית יותר? נכונה יותר? כנה יותר? מציאותית? כן, כנראה שכן.