כשתמות

הסגלגלה 20/01/2017 799 צפיות 7 תגובות

כמו כולם את לפעמים מדמיינת את הרגעים הנוראים האלו,
את מתארת מה יקרה כשהיא תמות, וזה עצוב כלכך, אבל את נסחפת עם זה,
רואה את עצמך רצה רצה רצה, הכי רחוק שאפשר עם דמעות בעיניים. קיומך מוצדק פתאום, כי את סובלת, כי את מתאבלת.
עלייה.
ולמה להתאבל? כי היא לא תחייה עוד את כל כוסות הקפה, את כל עוגות הקינמון, את כל הציחקוקים: הדברים הקבועים של הבוקר? , כי היא לא תיהיה רופאה כמו שתמיד רצתה? כי היא לא תיסע ללפלנד אף פעם?
כן. אבל את תבכי גם, כי עכשיו מי שחי איתך את הכל וראה אותך נהפכת למה שאת-נעלם. ואין מי שיזכור את כל הרגעים האלו בשבילך. וזה כאילו חלק ממך, עצמך, נעלם. כאילו נמחקו לך פתאום כל התמונות והסירטונים ורק מה שפיתחת נשאר.
את תבכי גם כי תתגעגעי, כי היא הבינה אותך הכי בעולם. ראתה אותך מבחוץ-וכשרואים אותך סימן שאת קיימת. עכשיו את לא.
את אגואיסטית כלכך, כי בעצם את תתאבלי רק על עצמך.
אבל תירגעי. היא לא מתה עדיין,
תכיני לה קפה, אולי היא תחשוב שאת בסדר.


תגובות (7)

זה בהחלט משהו שעובר אצל רובנו. אנשים סקרניים בתוך תוכם מה יקרה להם כשידעו שבני משפחה או חברים מתו. סקרניים לדעת איך יגיבו ואיך יעמדו בזה.
הכתיבה שלך טובה מאוד, סגלגלה.

20/01/2017 09:47

    תודה. עברו כמה חודשים מאז שכתבתי ואני מתחילה להתחמם, זה נחמד.
    אני גם מגלה את האתר הזה שוב, עם הרבה כותבים טובים שחדשים לי…

    20/01/2017 09:59

את!

20/01/2017 14:22

זה נורא ריגש אותי. אני מאוד מזדהה :)

20/01/2017 20:53

מסכימה עם שאר התגובות^
יש בזה משהו מאוד מרגש. זה כתוב בצורה ממש יפה וטובה ואפשר להזדהות עם הקטע…
אהבתי =]

23/01/2017 12:58

לחלוטין נגע בי.

24/01/2017 18:34

אני לגמרי חוזרת לכאן המון.
תודה לך.

29/12/2017 17:35
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך