כתמי קפה- פרק 11

"את לבד?" אלון פתח את דלת החדר בחשד. לסתיו ודניאל היה אפטר באותו הערב ואני העברתי את הזמן בניסיונות כושלים לדלג מעל מחסום הכתיבה שלי.
"כן." העברתי את קצה העיפרון על השפה התחתונה שלי והשתדלתי לשכנע את עצמי לא להרים את העיניים מהדף. אסור לי להראות כל התרגשות לקראתו.
"רציתי לשאול אם את צריכה מחר טרמפ הביתה" הוא התיישב לידי ועיניו רפרפו בין העיפרון לשפתיי. "מה את עושה?"
"לא משהו חשוב.." מלמלתי ולפני שהספקתי לסיים הדף כבר היה אצלו ביד. "תביא לי את זה!" צעקתי וניסיתי לחטוף אותו ממנו במהירות.
"תספרי לו משהו עמוק על געגועים לקיץ, משהו עמוק על חיוכים בגשם, משהו עמוק על הבית ועל אהבה, ועל העומק של הכוס שלך. הוא כבר יודע שהוא עמוק אבל משתדל לשכוח. " נשכבתי על המיטה וכיסיתי את ראשי עם הכרית בתקווה שכשאזיז אותה הוא יעלם ונוכל לשכוח מזה לנצח. "מבחינתו הוא חדר אלייך לערב אחד, אבל את יודעת שהוא חדר לך אל הלב.." הוא המשיך להקריא בלחש ויכלתי לשמוע אותו בולע רוק עם כל מילה. "קורה משהו בינך ובין לאלמוג?"
"מה?" חשפתי את פניי בבלבול ובשניה אחת חזרתי לנשום. "אתה באמת חושב שקורה משהו ביני ובין אלמוג?"
"את יודעת שהוא עבר בסיס בגללך?" הוא נשכב לידי והנחתי את ראשי על החזה שלו. ידו הגדולה עטפה את מותניי וציירה ציורים על הגב שלי. "נזפו בו על היחסים שהיו בינכם. הוא אמר שהוא בחיים לא יוכל לשמור איתך על דיסטנס והחליט לדבר על זה עם קצינת תש. אם הוא היה נשאר הייתם בצרות."
"אם הוא היה נשאר לא היינו מדברים פה עכשיו." צחקתי והמצפון שלי התחיל להציק. אלמוג עבר לקצה השני של הארץ ועזב מאחוריו את כל מה שבנה במהלך השירות שלו רק בגללי.
"כי הוא זה שהיה גונב לך את הדסקית ומצמיד אותך לקיר" הוא לחש והרגשתי את הלחיים שלי מתחילות לבעור. "ואולי הוא זה שהיה שופך קפה על החולצה הלבנה שלך בסוף הטירונות."