לדבוק באמת

רפי דנן 24/11/2016 927 צפיות 6 תגובות

*הבהרה: הסיפור מכיל טקסטים של ארוטיקה נשית!*

שפתיי כל כך יבשות שנדמה לי כי עוד רגע הן פשוט תתבקענה.
אני בקושי רב מסוגלת להניע את לשוני היבשה.
מים.
הלוואי והיו כמה טיפות בודדות של מים שיכולתי להניח על קצותיה ולנסות להרטיב את הגרון, את הפה…
אני שרועה על הרצפה הקרה וגופי רועד מקור. נדמה לי שכמה מקומות בגופי משותקים מהקור הזה. אין לי כמעט תחושה ברגליים, כאילו מישהו לקח מסור מכאני גדול ורועש ובלי טיפת רחמים בא וניסר אותן מגופי. כזאת, היא התחושה באזור ההוא שצריכות להיות בו רגליי. תחושה של אין. של ריק. של וואקום ויתמות וגעגועים גדולים למה שהיה חלק ממני.
מקצה עצם הזנב זה מזדחל ובא ופורץ בבת אחת ומשתלט לי על כל הגוף.
כמו צבת ענקית זה לופת את קצות גופי ונסגר, נסגר ונסגר ומפצח אותי חיה.
בכל כוחותיי אני פוערת את פי ועוצמת עיניי ומצחי נחרש, כשהזעקה האיומה והנוראה הולכת ומתגלגלת ומהדהדת מקרביי החוצה. נדמה לי שכל העולם מסביבי מזדעזע כתוצאה מהצרחה שאני צורחת. אחר כך חושך גדול. אני שוקעת כמו גוש אבן במעמקי המצולות, צוללת שוב אל תת ההכרה.
תם הכאב לפי שעה. אני יודעת היטב שהוא יבוא ויטלטל אותי ויכה בי בכל כוחותיו. אני לא מחכה לו, אבל יודעת כיצד זה מרגיש להיות צודקת ולשלם על כך מחיר שבסיוטים הכי גדולים שלי לא שיערתי את גודלו.
לעת עתה חופש. מזור. שינה בין הדמדומים.

* * * * * * * *

מושב עידן בערבה.
חודשי קיץ
2017

בשורה הסמוכה אליי, שורה סבוכה ומלאה בעשבייה, רחלי, כפופה בעת עישוב ערוגות המלפפון. "אני לא מבינה מה גררת אותי הנה לקרוע את התחת בשמש הזאת? חסרות עבודות במרכז?"
"אני? אני גררתי אותך? איך את לא מתביישת?" אני עונה לה ושתינו מתפוצצות מצחוק, מן התפרקות של הנפש רגע לפני זו של הגוף.
אני ממשיכה להתקדם שפופה בשורה שלי, עוקרת בידיי את העשבייה הפראית, נעזרת מידי פעם במעדר, חשה היטב את הדקירות בגב אבל נהנית מכל שנייה שבה אני נמצאת עם האישה שלי.
מאוחר יותר אנחנו מתיישבות בפינת השדה שתינו, מוציאות את הסנדביצ'ים ואת תפוחי העץ וסועדות את ליבינו. העבודה הקשה מביאה תיאבון רב, ואנחנו אוכלות הרבה מאז שהגענו לכאן.
במרחק חמישים מטר מאיתנו, אלה התאילנדים שיושבים מכוסי ראשים וכהרגלם בקודש מידי הפסקה, הם מסתכלים מדי פעם בפעם על שתינו ומרכלים בלי שום בושה. טוב, יש להם בטח קודים אחרים גם בזה. אנחנו התרגלנו לחילופי המבטים שלהם. אחרי הכול זה לא כואב או משהו כזה.
ממילא בקרוב נעזוב את העבודה ואת המושב. אנחנו קרובות דיינו לסכום שהצבנו לעצמינו.
בקרוב המזרח הרחוק!
בשעה שאנחנו לועסות ובולסות והגוף מקבל את המנוחה שהוא כה זקוק לה, אני מתבוננת בה ומחייכת ורחלי מחייכת אליי חזרה. היא לא שואלת לפשר חיוכיי. היא יודעת. היא קוראת אותי כמו ספר פתוח. גם אני אותה!

מאוחר יותר באותו היום, על גבי שתי המיטות שחיברנו לנו יחד במכולה החלודה בסמוך למשפחת מיכאלי, אצלה אנחנו עובדות, אנחנו פוגשות זו את זו בדרכינו אנו. סקס משובח של שתי נשים מסריחות אחרי יום עבודה מפרך, נוטפות זיעה ומטונפות ובאות וחודרות ואוהבות עד הקצה. אפילו הכאב שהגוף המפורק מעבודת הכפיים חש, אינו מצליח להפריע לי להתרגש ולהיאנח ולרעוד כולי בריגוש בלתי ניתן לתיאור, שעה שאני מגיעה לפורקן בין זרועותיה של אהובתי.

* * * * * * * * * * * * *
ברזל חורק.
דלת תאי הכבדה נפתחת, מוצאת אותי כשעיניי פקוחות אבל מופתעת. ללא מילים היא מתכופפת ומניחה כלי חסר צורה על רצפת התא, נסוגה ושבה עם דלי מים שמעט מהם נשפכים כשהיא באה להניח אותם ארצה. מייד אחר כך היא סוגרת אחריה ונעלמת.
הארוחה השנייה שלי היום.
באפלוליות התא אני מביטה בבוז לעבר הכלי המעופש וגופי נלחם עם דעתנותי. חלק ממני משתוקק להתקרב אל האוכל וללא קשר עין פשוט לבלוע את תכולתו. החלק הסרבן נגעל רק מהמחשבה על תוכן הכלי.

בעיניים עצומות ובהשתדלות מאומצת שלא לחוש בטעם או הריח, אני לועסת את עיסת הבצק המבחילה שהגושים הטובלים בתוכה אינם מזכירים לי דבר. לועסת ולועסת ודמעה רודפת דמעה מזווית עיני, אבל איכשהו אני מצליחה לבלוע מעט מזה, אחרי שטחנתי את זה מספיק.
לתוך מערכת העיכול שלי מתגלש עכשיו גוף זר ועוין, אבל אין ברירה. הצורך בהישרדות כנראה גדול יותר מכל דבר.
אני מתאמצת לדמיין את הרעל הזה למשהו טוב וטעים שאהבתי. אולי משולש פיצה משפחתית, עם זעתר, אנשובי, פפרוני, טבעות זית מגולען, קטשופ, מיונז, פלחי עגבנייה עסיסיים, קוביות גבינה בולגרית…
בסיום, כשלא נותר דבר מהעיסה הגועלית, אני מושיטה שתי כפות ידיים לדלי המים המצחינים בעלי הצבע החיוור, ומושיטה חופן מהם לפי.
הצימאון גדול יותר מהבחילה שהנוזל הזה מעורר בי וגם כאן יצר ההישרדות מנצח.

* * * * * * * * *
קופיפי, תאילנד. 2018.
בוהק קרם השיזוף גורם לשתינו למשוך מבטים מכל עבר. שתי ישראליות כוסיות, חופשיות ומשוחררות, שחומות מעבודת הקיץ וממסע התרמילאיות המפרך. שתי כוסיות המאוהבות זו בזו ללא גבול. אין מחר. אין מחרתיים. אין עתיד או מחשבות מסובכות ואין תשובות לשאלות מטרידות.
מה כן יש? יש כאן ועכשיו וברגע זה.
יש המון סטלה וריחופים וחשיש וסיגריות ממולאות בהפתעות שנוטלות את שתינו לרקיעים חדשים בהם כף רגל אדם עוד לא דרכה, ושום תאי מוח עוד לא חקרו.
ויש נופים מרהיבים. המון ירוק, המון צהוב, המון תכול. ים, גלים וצחוקים בטירוף. כי מי יכול על האהבה המשוחררת שלנו? כל יום ובעיקר מדי לילה, אנחנו דואגות לשבח את הקדוש ברוך הוא על שהביאנו הנה, בימים שהמין האנושי יודע לקבל אהבה חד מינית. מודות על כך שלא נולדנו בימים אחרים חשוכים ועוינים.

* * * * * * * * *
שוב הברזל חורק והדלת בתאי הצר נפתחת.
"קומי!" פוקד עליי קולה העוין.
אני פוקחת את שתי עיניי בקושי רב. היא העירה אותי משינה עמוקה. מעניין אם לילה או יום עכשיו.
"קומי! קומי כבר!" היא מרימה את קולה, אחרי שאני מתמהמהת עם קריאתה הראשונה.
באין תגובה מצידי, מונפת לעבר צלעותיי בעיטה חזקה מאוד. הכאב הולם בי בעצמה ומוציא מגרוני זעקת כאב חלושה. כעת אני משתדלת מעט יותר להניע את גופי ולהראות לה סימנים שבכוונתי לציית לה. אני רק מזדחלת בקושי קדימה וזה מביא מצידה עוד בעיטה לעברי. הפעם הזעקה שלי כפולה בחזקתה. הכאב הוא עצום והוא משתק אותי לדקה ארוכה.

ייתכן שאבדה לי הכרתי.
זרם מפתיע של מים מעופשים הישר מן הדלי, נזרק לעברי ומרטיב את כולי כהוגן. כל גופי העירום שרעד מקור גם ככה, רוטט עכשיו ללא יכולת שליטה. עורי כעור ברווז נמלא עקצוצים ודקירות ובליטות. המים נוטפים ממני, עיניי מתקשות לראות, אפי מחרחר ושתי כפות ידיים גסות אוחזות בפרקי ידיי החלשים וכמעט קורעות את ידיי ממני במושכן ובגוררן אותי החוצה מהתא.

* * * * * * * *

ינואר 2019 .
מדשאת קמפוס אוניברסיטת תל אביב.

"יש ערימה של חברה על הדשא, אני, דברים כאלה מחבבת, זה דווקא די יפה ש… יש אומץ לפעמים להתערבב… בת."
"רחלי, רחלי… מה יהיה הסוף איתך? אה?"
"אותו הסוף שיהיה איתך."
"מתי החתונה, בנות?" מתערב אלי, שראשו מונח על גבי הישבן שלי בשכבי על בטני.
"מתי החתונה, אפרת?" חוזרת רחלי על דבריו.
"מתי החתונה, רחלי?" אני מחקה אותה כמו תוכי.
"בקצב הזה תישארו רווקות." אומרת ניצה מתוך הספר שאוחזות ידיה.
"אז נישאר רווקות, מה קרה?! מה בוער בכלל?!"
אני תוקעת בה מבט נפגע ומשהה אותו וצוללת לחום אישוניה. מכיוונה מתרחב החיוך שאני מאוהבת בו עד כלות נשמתי. "מה?! למה נעלבת, אפי?"
"את לא רוצה להתחתן איתי?"
"רוצה. רוצה."
"נו, אז מה ההצהרות המפגרות האלה עכשיו?"
"מה, רק התחלנו את הלימודים. למה עכשיו בכלל? איך זה בכלל צץ פתאום?"
"מה צץ?"
"החתונה."
החברה האחרים מרגישים פתאום קצת מיותרים, מפריעים אולי.
"שנשאיר אתכן לבד?" יוסי הגבוה שואל מנומנם.
"לא כדאי. אנחנו עוד עלולות לרוץ להתחתן ולפספס את תחילת השיעורים."
לשמע דבריה הציניים אני ממש נפגעת. לא מבינה מה יש לה היום. למה זה מגיע לי. אני מזעיפה פניי ונסגרת בתוך עצמי למשך יתר ההפסקה, לא מעורבת בשיחתם ולא מקשיבה לשטויות שכולם מדברים.
בקומינו משם, רגע בטרם יתחילו השיעורים בכיתותינו הנפרדות, רחלי מניחה אצבעות אחדות על כתפי בחשש-מה. היא שמה לב לקרירות מצידי.
אני מזיזה את כתפי בתנופה ומתנערת ממנה ופוסעת חרש קדימה. קוראת אותה ניצבת שם אין אונים מאחורי גבי ושואלת 'מה עשתה לי הפעם'.

בערב, אני נכנסת לדירה תשושה שכלית ואין בכוחי להפעיל את תאי המוח אפילו לרגע אחד נוסף. כמויות התיאוריות החינוכיות שהרביצו בנו היום חמישה מרצים שונים, הותירו את הקופסה שלי נעולה הרמטית.
"היי." אני זורקת לעברה די בקרירות, אם כי ממש אין לי חשק לריב.
"עוד היי כזה ואבדנו." היא עונה מבלי להרים את מבטה מהטלביזיה.
אחרי שרחצתי פנים וחלצתי נעליי, נותרת כמובן בגרבי הצמר החמות איתן אני מהלכת תמיד על שטיחי הדירה, אני לוחצת על כפתור הקומקום וניגשת להרים בשתי ידיי את 'נומי', החתול השמנמן והמפונק שלנו.
"רוצה לשתות?" אני שואלת את רחלי, קרבה אליה כשהגרגרן עודו בזרועותיי, ומפתיעה את שתינו למען האמת, בנשיקה רטובה שאני מדביקה לעורפה. זה מייד שובר את הקרחון שניצב עד עכשיו בסלון הדירה הקטנה שברחוב איינשטיין, סמוך כל כך לאוניברסיטה.
רחלי מדביקה את שפתיה הטעימות לשפתיי, אני מניחה את 'נומי', למורת רוחו הרבה, על גבי הספה, ושתינו צוללות להתנשקות מלאת אהבה וחרטה והשכנת שלום.

איכשהו, אחרי שהכנתי לשתינו שוקו-חם, אנחנו יושבות מחובקות, ממזמזות את עצמינו ממול הטלביזיה וצופות באי חשק בתשדירי הבחירות.
"אימל'ה. תראי מה הדוסים האלה רוצים שיהיה כאן."
"מה אימל'ה פתאום? מה חדש?"
"לא יודעת. זה אף פעם לא היה ממשי ומאיים כל כך."
"עזבי. את סתם נכנסת לסרטים. אין לך מה לפחד. אין להם שום סיכוי."
"תתעוררי, אפרת. זה לא מה שהיה. המפלגות האלה הן עכשיו גוש מפלצתי אחד מסוכן."
"לא נכון." רחלי לא עונה לי, היא מתבוננת בטלביזיה מבועתת. אני מחליטה שזה הרגע להפסיק לה את הסיוט ואני מכבה לה את הטלביזיה בלחיצה מהירה בשלט.
"מה עשית? למה?"
"בואי למיטה מתוקה, אני רוצה ללמד אותך דברים חדשים שקראתי באיזה מאמר חינוכי…"
"מה את סחה? מאמר חינוכי שקראת?" היא נמסה מהאגרסיות, ומהר מאוד אנחנו מכבות את כל האורות בבית וגולשות אל מתחת לשמיכות העבות.

"אהה… כן… יו…"
קצה הלשון שלה מקפיצה את הדגדגן הנפוח שלי ויונקת חליפות את העור מסביבו. "אהה… עוד מאמי. עוד. כן. אוהבת אותך… אהה.." לשונה עובדת בתוכי במרץ ומשגעת אותי, כל אזור העינוגים שלי כמו הר געש שתיכף יתפרץ ויזרוק מתוכו לבה רותחת. ציפורניי חורצות את עורפה, נדמה לי שתיכף היא תזדעק מכאב. זה רץ בכל הגוף, טס לי בדם, אני רוטטת וגועשת וצועקת ומייבבת ושתי רגליי נסגרות חזק על גבה העליון. שניות ארוכות מאוד שבהן אני מסתכלת לאלוהים בלבן של האישונים, מוציאה לו לשון ואז נפרדת ממנו וחוזרת אל הארץ, מתנשמת ונושפת וחסרת מילים לחלוטין.
אני זורקת את השמיכה מעליי בתנופה מהירה. נהיה לי חם מידי אחרי האורגזמה הזו…
בשעה שאני זוחלת בערמומיות אל גופה, מרימה את הגופייה הלבנה וחושפת את צמד שדיה הזקורים, לשוני, שמשוטטת במעגלים סביב הפטמות המגורות, אינה מצליחה לגרום לה לעונג אותו כל כך ביקשתי לגרום לה.
אפילו כשכף ידי הימנית מפלסת את דרכה לבין רגליה וחשה ברטיבות החמימה שם, למעט אנחה קלה, הרחוקה מזו שנשמעת ממנה בלילות רגילים, היא לא משתפת פעולה איתי ונדמה שהיא נמצאת אי שם ביבשת אחרת בכלל.
"מה קורה יפתי? למה ככה?" אני לוחשת לאוזנה אחרי שהתייאשתי.
"לא יודעת. קשה. קשה לי להתרכז עכשיו."
"הלימודים? יום קשה?"
"איזה… הלוואי וזה היה זה."
"אז מה זה? תוציאי, נו." אני מתרוממת קצת עם חצי גוף ונשענת על אחד המרפקים.
"אפרת. אני פוחדת. אני ממש פוחדת מהתוצאות של הבחירות האלה. זה זורק אותי לאיראן. למשטרים אפלים. את מסוגלת בכלל לתאר לעצמך מה יקרה פה? את יודעת מה הם יעשו לנשים כמונו?"
"אני לא רוצה בכלל לחשוב על זה. זה מטורף וזה מבהיל וזה לעולם לא יקרה בישראל. אנחנו לא ניתן לזה לקרות."

אחר כך רחלי מתרצה לחיזוריי האסרטיביים ומשתפת פעולה ואנחנו מתפתלות כמו נחשים בחול זו על בטנה של זו, הרגליים חורצות אצלה וויבראציות וריגושים ואני דואגת להביאה לכדי אורגאזמה ערטילאית.
אבל במשך אותו הלילה אני מתקשה להירדם כשרחלי נעה וזעה מצד לצד במיטה, מלאת חרדות ומחשבות כבדות.

* * * * * * * *
דלת החדר ננעלה במפתח, מותירה אותי כבולה בשרשראות ברזל בפרקי ידיי ובקרסוליי. מישהו שהיה נוכח וקיבל את פניי מבלי להוציא עגה, דאג לקשירה, ולקינוח גם קשר סמרטוט מסריח סביב עיניי. איני רואה דבר.
זרועותיי מתוחות הצידה בכבלים, גורמות כאב בעיקר בכתפיי. השיתוק המדומה ברגליי הולך ומחמיר. למען האמת, הובאתי הנה כששתי רגליי נשרכות מאחור כמו עודפי בשר חסרי נחיצות.
אני ממלמלת הברות קטועות ומנסה לבחון האם נמצא איתי מישהו ומה הוא או היא רוצים ממני בכלל. צינה מעיקה למדי עוטפת את הגוף העירום, הפצוע וזב הדם.
אני רוצה להרים את הצוואר כלפי מעלה ולצעוק לאותו "מלך מלכי המלכים": "מה עשיתי לך? למה מגיעים לי כל הרוע הזה וכל האכזריות הזו? למה אני צריכה לקבל יחס שאינו ראוי לאף בן-אנוש?"
אבל במקום זה אני רק מרימה מעט את ראשי ומגלגלת זעקה נוקבת.
לא עוברות שניות רבות מידי, עד שמפתח סובב לו לפתע במנעול, דלת החדר חורקת וצעדים מהירים קרבים אליי.
גופי מתכווץ בבהלה, בעיקר בשל אי הוודאות לפני מה אני ניצבת.
ואז מפלח אגרוף מהיר את בטני.
אני נחנקת. אין לי אוויר.
כולי אחוזה טירוף! עוד רגע אאבד את ההכרה. ריחות מוות באוויר, צבעים כהים משתרבבים כמו חיצים בכל מיני צורות.
דמות זעירה של בנאדם העומד על קצהו של צוק ורגע בטרם יקפוץ…
שבה נשימתי.
* * * * * * * *
15.02.2020
הבוקר שלאחר ליל המהפך בכנסת ישראל בהיוודע תוצאות הבחירות.

בכל פרמטר אפשרי-אין זה יום ככל הימים.
בכל פרמטר נתון- זה לא בוקר רגיל!
שתינו יוצאות מהדירה יחד ובליבנו חרדה קיומית של ממש. המון סימני שאלה אופפים אותנו לגבי איך יראו כבר הימים הראשונים.
בכיתה אני מוצאת אנשים המומים ומפוחדים. חלק מהבנות ממררות בבכי, גם אצל כמה מהבנים בכיתתי יש אודם בעיניים וסימני בכי טריים. אני מרשה לעצמי להתפרק על השולחן, עד שנכנסת דוקטור מאירה בלום שפותחת את הבוקר איתנו.
היא מתעקשת לנסות ולנהל שיעור רגיל, אחרי שמדברים קצת על ליל אמש ועל ההשלכות העתידיות כאן ובכלל. למען האמת, אין לה כלום לחדש לנו מכיוון שאין לה מושג מה יהיה.
וכמוה יתר המרצים במשך היום.

דבר אינו קורה ביומיים הראשונים, בכל מה שנוגע ללימודים ולשגרת האוניברסיטה.
חוצות העיר תל אביב מתמלאות בלובשי שחורים המסיירים בכל פינה. נדמה לנו שמנסים להרגיל את כולנו לעובדות החדשות. זה מעורר פחד ורגשי אנטי בליבנו ואנחנו מעדיפות להסתגר בדירתנו ולמעט לצאת.

במהלכו של יום הלימודים השלישי זה קורה.
כמה דקות לפני תום השיעור שיוציא את כולנו למדשאת הקמפוס, להפסקה הארוכה, מופיעים בכיתה דוס ודוסית שמודיעים לנו על סגירתה של אוניברסיטת תל אביב לאלתר בצו הממשלה החדשה.
ברגע שאנחנו יוצאים החוצה יש מהומה רבה בקמפוס. החרדה וההיסטריה עולים מדרגה.
בכל פינה נראים בחורי ישיבות שגויסו כעת כאנשי המשטר החדש.
תפקידם הוא לגרש את כולנו החוצה אל מעבר לשערי האוניברסיטה.

בימים הבאים, כששתינו עסוקות בלשאול את עצמינו כיצד נוכל להימלט מגבולות מדינת ישראל החדשה, אנחנו מטפסות על התקרה מרוב האטרף.
לא רק ברחובות תל אביב, אלא בכל רחבי הארץ, מתגודדות קבוצות של צעירים לובשי שחור ומגבעות רחבות שוליים, העוצרות סתם כך אנשים ונשים שאינם לבושים כמותם. החילוניים מוכנסים לתוך כלי רכב בכוח ומוסעים משם ליעדים בלתי נודעים.
במהלך הימים הבאים, רחלי ואני מבועתות בגלותנו כי כל סוכנויות הנסיעות בעיר נסגרו בצו המדינה. אין למי לפנות. כשאנחנו מתקשרות לסוכנויות בערים אחרות, ירושלים, חיפה, באר שבע ואפילו אשקלון ואשדוד, עונה הקלטה מונוטונית אחת בכולן. "עד להודעה חדשה הסוכנות סגורה ואין אפשרות ליצירת קשר. עמכם הסליחה!"
מדינת ישראל סגורה ומסוגרת.
אין יוצא ואין בא.

* * * * * * * * * *
אחרי ששבתי לנשום, הזהיר אותי קולה של אישה אחרת, בלתי מוכרת לי, לבל אעיז להשמיע עגה נוסף. האגרוף הנורא בבטני נועד להזהירני חד משמעית. אחר כך היא יצאה בצעדים מהירים ונעלה את דלת החדר מאחוריה בשנית.
שוב נותרתי בודדה. שבורה לחלוטין. כמעט מייחלת למוות שייקח אותי כבר אליו. די. אין לי כוח יותר לעינויי הנפש והגוף.

ייתכן שהתעלפתי. אולי בכלל נרדמתי בהיותי כאילו תלויה כך עם זרועותיי פשוקות הצידה.
התעוררתי לשמע פתיחתה של הדלת כעבור איזה זמן שהו. רק אלוהים יודע איזה.
הדלת נסגרה ודומייה בחלל החדר. לנחיריי החל מזדנב לו ריח מוכר. מבעד לשקט הזה, אני מזהה את ניד גופה.
"רחלי? זו את?"
אני שומעת את החיוך שלה קרוב אליי. בוכה משמחה ומעצב כשכף יד מוכרת לי כל כך מלטפת את גופי.
"מה הם עשו לך, אפרת? טוב שאת לא יכולה לראות את עצמך."
"רחלי, מה איתך? איפה מחזיקים אותך? את בסדר? פגעו בך?"
היא מהסה אותי ומניחה אצבע על שפתיי. במוחי עוברות מחשבות שונות ומשונות ואני מתנגדת להן במרץ בלתי נדלה. כאילו בועטת אותן ממני.

"אפרת, את מתגעגעת אליי?"
"ברור, איזו שאלה?" אני בוכה.
"אז בואי, אני מבקשת שתעשי משהו קטן בשבילי."
"בטח יפה שלי, בטח. ואחר כך נהיה ביחד?"
"כמה שתרצי. לעולם ועד."
אני בוכה וצוחקת חליפות ורחלי מתקרבת ומנשקת את שפתיי. אני חפצה לגעת בה, להושיט יד ולהרגיש את האישה שלי המקסימה שכל כך התגעגעתי אליה. אבל היא לא מתירה את הכבלים ממני.
"אני רוצה שתחתמי פה, אפרת. הנה, אני מניחה עט בתוך היד שלך והנה הדף. בואי תחתמי כאן. תקשקשי משהו על הדף, טוב?!"
"מה זה, רחלי? מה כתוב שם?"
"עזבי אותך, מה זה משנה מה כתוב שם. העיקר שנהיה שוב ביחד. את לא רוצה שנהיה שוב יחד, אפרת?"
"רוצה. בטח רוצה."
"אז תסמכי עליי, אפרת. תחתמי ונצא מכאן." ולחיזוק דבריה היא מקרבת את שפתיה ונושבת אוויר לתוך אוזני. ואז רחלי מנשקת אותי על שפתיי.
היא מניחה את העט בין אצבעותיי ומקרבת את קצה הדף ואני חותמת מבלי לראות על מה חתמתי.
אז היא מתרחקת ממני בצעדים חרישיים. מתרחקת, ומישהו פותח לקראתה את דלת החדר.
"רחלי! רחלי!" אני קוראת לקראתה נואשות.
"את חתמת את גזר דינך במו ידייך" היא עונה לי קצרות.
"אבל… למה?!? רחלי… למה?!?"
רגע בטרם תיסגר שוב הדלת, רחלי מגמגמת משהו קצר.
אני מפורקת לגורמים.
שבורה ומרוסקת. אין לי חפץ בחיים האלה יותר. בשביל מה?!
"למה?!? למה?!? למה אתם עושים לי את זה? מה עשיתי לכם?"

* * * * * * * * * *
כבר יומיים שלמים אנחנו סגורות בבית.
מתחבאות מפני אנשי הממשלה החדשה.
ממש כמו ביומנה של אנה פראנק, חרדות מכל רעש שבא מבחוץ, קופצות מבהלה מכל רחש של זבוב על החלון.
לפני יומיים רחלי קיבלה שיחת טלפון מיריב, איש הקהילה, שאמר לה שלא כדאי עכשיו לנסות ולהתלכד או אפילו ליצור איזה קשר. כולם נרדפים על ימין ועל שמאל. אנשים נעצרים ונלקחים מהבתים שלהם למקומות בלתי ידועים. ממש כמו במקומות ידועים לשמצה. נמסר לה על שני זוגות של גייז שידועים היטב בין אנשי הקהילה, שנמצאו מתים בעינויים ברחובות.

לאחר שעות רבות של התאפקות, דווקא כשנדמה ששקט בכל הרחוב ואני אוזרת אומץ להגיח החוצה מאחרי ווילון המקלחת לחלץ עצמות לחמש דקות, נשמעים פתאום רעשים בחדר המדרגות.
דפיקות רמות בדלתנו.
אני עוצרת את נשימתי ובאמת ובתמים אומרת לעצמי 'שמע ישראל'.
מבט חטוף יש לעיניה של רחלי הבוכיות והיא מספיקה למלמל לי 'אני אוהבת אותך, יפה'.
רגל אדם בועטת בדלת והיא נפרצת. כעבור דקה קצרה גם רחלי וגם אני חוטפות מכות חזקות בכל הגוף מאלות עץ, ומנסות לשווא להתנגד.
אנחנו מובלות בדחיפות חזקות החוצה, מופלות במדרגות ומוכות בכל חלקי גופנו, בטרם נוכנס לתוך מכונית החונה ממול הכניסה.

* * * * * * * * * *
דקות ארוכות חולפות מאז הלכה רחלי.
מישהו נכנס סוף-סוף לתוך החדר, אבל לי אין כל ציפיות. ידיי ורגליי משוחררות מן השרשרות שכבלו אותן ואני נגררת כשעיניי עודן מכוסות בסמרטוט המסריח.
למרבה הפלא אני מוצאת את עצמי מובלת לחצר חיצונית. שמש חזקה מצליחה לחדור אל עיניי מבעד הסמרטוט. אי אפשר אם כן לטעות. אני בחוץ באור היום.
כעבור רגע אני נתמכת במוט עץ גבוה ויציב. זרועותיי נמשכות לאחור ושוב נקשרים פרקי הידיים, הפעם בחבל גס.
ניצבת קשורה למוט העץ ולאט-לאט מחלחלת לתוכי תודעה באשר לגורלי.
אינני מצליחה לשלוט בחרדתי ובצרכיי החל מאותו רגע. אני חשה את הצואה נוטפת מתוכי וזולגת מטה בין שתי רגליי. בוכה בכי חרישי ומבקשת לעצמי כוחות ללכת מן העולם הזה בראש מורם.
כאשר רעש הרובים מהדהד בחוזקה, והגוף הסמוך אליי נופל ונחבט באדמה בקול עמום, אני לא יודעת להסביר את החיוך הנסוך על שפתיי פתאום.
כאילו ביקשתי לומר "תקפצו לי כולכם הכי גבוה שאפשר, אני מה שאני."

__________ סוף __________


תגובות (6)

אהבתי, סיפור מרגש מאוד והנושא חשוב עוד יותר…

24/11/2016 19:44

בדרך כלל אני נרתעת מסיפורים ארוכים בגלל עצלנות או חוסר בזמן… אבל נשאבתי. קשה, כואב, ומבחינה נפשית הצלחתי להתחבר. קצת מתגעגעת למישהי שהתאהבתי בה פעם.
אתה כותב מקסים. התרגשתי מאוד.

24/11/2016 23:35

אני בצבא אז אין לי זמן לקרוא הכל אבל כבר מהפסקה הראשונה שהספקתי אני יכולה לומר שאתה גדול. באמת. גדול באמת.

25/11/2016 00:25

הסיפור שלך עיצבן אותי. כתבת יפה והכל, כרגיל, אבל היו פה דברים שצרמו לי ממש. אני, בתור דתייה לאומית, חייבת לומר שעשית פה הסתה וקיצוניות ענקית. הצגת את הדתיים בתור משהו רע שיש לו רק מטרה אחת בלבד – לחסל את הזרע החילוני. אבל מאיפה לעזאזל באה המחשבה הזו?!
דתיים שומרים תורה ומצוות כדי לשמור תורה ומצוות. לא כדי להאשים את אלו שלא עושים כך. אדרבא, אפילו אסור לכפות את אמונתנו על אחרים! שמא כפייה זו תרחיק אותם יותר מן היהדות. אמנם היינו מעדיפים שעם ישראל בשלמותו היה שומר תורה ומצוות, אך זהו לא מתפקידינו לכפות זאת.
ויודע מה? יש אפילו קהילה של גייז דתיים. ויש גם רב גייז. את זה ידעת?
איני יודעת אם כתבת זאת בתקופה האחרונה או בימי צעורייך אך אני מקווה ששיניתי משהו בתפיסת העולם שלך.
עוד נושא קטן שצרם לי הוא התוכן המיני. אני, למשל, לא רוצה להיחשף לתכנים כאלו. יכולת לשים פה הזהרת תוכן מיני כדי שאלו הרוצים להימנע מכך ימנעו בטרם עת.
מלבד אלו, הסיפור היה נחמד (כמובן שאני לא מתה עליו, אתה יודע). הכתיבה טובה, תיאורים טובים וההצגה מעניינת ומסקרנת.
יום טוב

25/11/2016 09:58

"כותבת מהלב1", "מילים" ו"oliv" רציתי להגיד לכן תודה רבה. תודה קודם כל על שקראתן עד הסוף ולא וויתרתן מראש בגלל אורך הסיפור. זה כשלעצמו מאוד חשוב לי. מאוד. הביקורת היא בונוס עצום מבחינתי. ונכון! גם אני סבור שחשוב להשמיע את קולה של הקהילה הלה"טבית כאן ובמקומות אחרים.
לך, "לאסתםמישהי" יקרה, אענה בנפרד. אז ככה, ראשית, תודה גדולה על הזמן והסבלנות ועל שטרחת ורשמת תגובה-ביקורת. זה נהדר שמגיבים ליצירות ולי זהו הסיפור הראשון שזכה לאיזו התייחסות בכלל(סיפור- לעומת השירים שזוכים לרוב לתגובות), ועוד כשראיתי 4 תגובות לא האמנתי למראה עיניי. אני מבין את הסיבה לכעסך אבל לא לגמרי מסכים. אמנם הציונות הדתית והדתיים הלאומיים שאליהם את משתייכת, הרבה יותר סובלניים כלפי חילונים ואחרים, יותר איש באמונתו יחיה, אבל אני התייחסתי בסיפור לזרם החרדי שבחלקו(אולי הגדול, אינני בטוח)מתנגד נחרצות למי שאינו הולך בתלם ונוהג לגמרי כמוהו. הקצנתי. כמובן וכמובן שהקצנתי את העלילה ואת מעשיהם של "אנשי הממשלה החדשה". כל הסיפור הזה הוא סוג של נבואת זעם שעלולה ביום מן הימים להתרחש. אני מאמין שלו התנאים יבשילו יום אחד עד כדי כך, קום תקום לה מלכות יהודה מחדש. אני אינני רוצה להיות כאן כשזה יקרה. זו דעתי וזו זכותי כיוצר להביא לעולם את חרדתי ואולי את קריאת ההשכמה שמצאתי לנכון. רוצה דוגמאות? בבקשה. רצח הנערה שירה בנקי ז"ל במצעד הגאווה בירושלים. הרצח הכפול במועדון הברנוער, ההפגניות המולטי-המוניות ברחובות ירושלים כנגד בית המשפט העליון, ועוד כהנה וכהנה ולא חסרות דוגמאות. אלך הכי רחוק שאפשר ואצביע אפילו על רצח רבין ז"ל. כל דוגמה ניתן להסביר לגופה אבל תסתכלי על המכלול והתמונה מרתיעה. מה שכן, חלילה לא הסתתי אף אחד נגד החרדים ואני לא מאשים שום רוב כאן. זה סיפור. אפוקליפסה וזהו. סליחה אם פגעתי בך באיזו צורה. לא זו הכוונה. גם חשוב לי לא לאבד אותך כקוראת מיצירותיי כמובן. את עצמך כותבת בחסד ואת יודעת זאת.
לגבי הצעתך בנוגע ל"אזהרה"… לקחתי לתשומת ליבי.
ושוב תודה.
שתהיה לכולנו שבת שלום וכל טוב.

25/11/2016 16:29

    כל הרציחות שציינת? קיצוניות.
    רצח שירה בנקי ז"ל – אני יכולה לומר לך שכולם הזדעזעו לשמוע, דתיים וחילונים כאחד. הרצח הכפול במועדון הברנוער – קראתי עליו, ובסוף בכלל נכתב שלא מצאו את הרוצח. ההפגניות המולטי-המוניות ברחובות ירושלים כנגד בית המשפט העליון – אני בכלל לא נולדתי באותה תקופה! רצח רבין?! מדובר פה על רוצח מגונה מכל צד שהתאפיין בדעות ימניות קיצוניות שכלל לא היו קשורות לדת.
    אני מודה, קצת נפגעתי. הרגשתי האשמה כללית כלפי אמונתי ואנשיה. זכותך להביע דעה, לא אשלול זאת. אך אל תשכח שדרך הסיפורים שלך אתה עלול לפגוע בקהילות כאלה ואחרות.
    תמיד היו ותמיד יהיו מחלוקות, אך מחלוקות אלו לא יגרמו לי להפסיק לקרוא את יצירותיך. כי בכל זאת, אתה כותב נהדר.
    תודה על תגובה סבלנית ומפורטת. לילה טוב (:

    26/11/2016 22:24
32 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך