להילחם עם הלב – פרק 2

"תביא לי את החומר הכי טוב שלך!" דרשתי מהסוחר בחצי צעקה,בשעה אחד בלילה.
סמים.
הדבר הכי מרגיע אותי בעולם.
אחרי המוות של הוריי מתאונת דרכים,התחלתי עם סיגריות כדי לרפא את הכאב.
אבל עדיין זכרתי את הכאב הזה.
שבו כל יום אחרי הלימודים אני חוזרת הביתה,רואה שאף אחד לא מחכה לי בבית.
לא היה אף אחד שיכין לי אוכל של בית,לא היה אף אחד שיריב איתי כשאני חוזרת מאוחר בלילות.
לא היה את המישהו הזה שיחגוג לי יום הולדת עם עוגה גדולה ונרות,לא היה את המישהו הזה שייתן לי נשיקת לילה טוב כשאני הולכת לישון.
הייתי לבד.
הייתי חוזרת בבקרים,מצפה לצעקות בבית ולהבין שזה מתוך דאגה.
אבל לא,תמיד כשניכנסתי לבית שמעתי את השקט הסורר הזה.
השקט הזה אינו היה שקט של רוגע ונחת,אלא שקט של כאב,שקט של ייסורים.
אני זוכרת איך אימי תמיד רקדה איתי כל ערב ריקודים קלאסיים,ואבי היה מגיע ומיצטרף.
היו ימים שהיתיישבתי על הספה,מסתכלת עלינו בדימיון,וחושבת שזה אמיתי.
לכן עברתי לסמים,התחלתי להיתמכר אל הדבר הקטן הזה שמוציא מימך כל כך הרבה כאב.
היו כמה בנים בבית הספר שהייתי לומדת בו,שהיתעסקו בנושא הזה וחלק מהם היו סוחרים.
תמיד פחדתי איכשהו לגשת אליהם,לבקש.
עד יום האזכרה של אבי ואימי,לא יכולתי כבר,נישברתי.
תמיד אימי אמרה לי שאסור להישבר,שצריך להיות חזקים כי אחרת אפשר ללכת לאיבוד.
היא צדקה.
התחלתי להסניף חומר,ועוד חומר עד שהגעתי לתוצאה של מכורה ולא יכולה לחיות בלי סמים.
הייתי מיתהלכת בלילות בפארקים,מנסה למצוא נחמה.
אבל כל מה שמצאתי זה את הסוחר שהייתי חייבת לו הרבה כסף,ואת הסמים שהיו ניראים לי באותה תקופה הדבר הכי טוב שהיה לי איי פעם.
"תביא לי את הכסף ולאחר מכן אביא לך את מה שאת רוצה" הסוחר החזיר לי גם באותה צעקה כמוני,כדי שאני אקשיב לו.הגשתי לו את הסכום הנידרש,כדי שאקבל קצת מהחומר ואני ארגע.
"אולי תפסיקי עם זה קיילה את מכורה!" הסוחר ששמו תומאס הטיף לי מוסר.
פלטתי צחוק מזויף והיסתכלתי עליו בשאלה,כשאני מרימה את אחת מגבותיי.
"מי אתה שתיתערב? אתה כולה סוחר עוף ממני!" צעקתי בכל הרחוב,אבל בתוך הלב שלי הרגשתי משהו אחר.
משהו שונה לגמריי.
היה איכפת לו ממני,פעם ראשונה לאחר שהוריי נהרגו למישהו באמת היה איכפת ממני.
בין אם זה סוחר ובין אם זה מישהו אחר.
איכפת לו ממני!
הפסקתי עם הצרחות כשהרגשתי את גופו של תומאס קרוב אליי,ומחבק אותי.
"קיילה אני דואג לך,אני לא מכיר אותך אנחנו רק לומדים באותו בית ספר אבל עשית טעות שהתחלת עם זה" הוא לחש לי וצימד את גופי אל גופו עוד יותר.
אומרים שאהבה מסוגלת לנצח את הכל,אהבה יכולה להפוך עולמות,לשנות אנשים.
תומאס שינה אותי.
מאותו יום הוא היתקרב אליי יותר ויותר,הפסקתי עם הסמים,הפסקתי עם הכאב.
היה לי את תומאס,תומאס דאג לי תמיד,הוא הבין אותי כמו שאף אחד לא הבין,וכשבכיתי הוא פשוט חיבק אותי מבלי לומר מילה.
כל פעם כשהדמעות התחילו להיתפרץ,הייתי מיסתכלת בעיניו הירוקות,מוצאת נחמה.
אז ככה זה ניקרא לאהוב? ככה זה מרגיש? ככה זה מריח?
אצל תומאס השקט היה שקט טוב,שקט של אושר פעם ראשונה בחיים שלי.
הרבה אנשים מבקשים כסף,בגדים וכל הדברים הגשמיים האלו שלא מועילים בכלום.
אני רק ביקשתי להיות מאושרת,ותומאס הגשים לי את המישאלה הזאת.
עד שכל החלומות שלי היתנפצו.
חייתי בבועה גדולה כלפיי האהבה שלי אל תומאס,אהבתי אותו כמו שאף אחד אחר לא אהב.אבל יום אחד תומאס לקח משהו דוקרני וניפץ את הבועה הזאת.
כל האהבה של תומאס כלפיי ניגמרה,כשהוא גילה שניכנסתי להיריון ממנו.
הוא ברח.
פשוט ברח כמו ילד תינוק ופחדן.
חשבתי שהוא אוהב אותי,חשבתי שלא משנה מה העולם יציב נגדנו אנחנו נילחם,ואנחנו ננצח.
אבל הפסדנו.
"תומאס מה אתה רוצה?" שאלתי מבעד לשפורפרת הטלפון,קצת המומה לשמוע את הקול שלו לאחר שבע שנים.
"אני רוצה לראות את הילדה שלי" הוא ענה ואני קפאתי,הכריך שלי נפל אל הריצפה ועיניי השחורות ניפתחו מהלם.
"איך אתה מעיז להגיד דבר כזה לאחר שברחת? איך?" צעקתי אל שפורפרת הטלפון,מרגישה שהיא עומדת להיתנפץ.
"קיילה בבקשה תביני אותי–"
"לך תיזדיין תומאס!" עצרתי באמצע דבריו,זורקת את הטלפון בחוזקה על המקרר המיסכן.
לא משנה מה קרה לתומאס באותה תקופה,שום דבר לא יכול להצדיק את הבריחה שלו.
שום דבר.
שטפתי את פניי במים קרים,מנסה להיתעורר משיחת הטלפון ההזויה הזאת.
"אמא" שמעתי את ליהי קוראת לי מבעד החדר שלה,כניראה שחלמה חלום רע או שהיא צמאה.
פניתי אל עבר החדר של ליהי,עדיין קצת עצבנית אבל מנסה לחייך חיוך מזויף.
"אמא היתגעגעתי!" ליהי קראה אליי וחיבקתי אותה חזק,מבלי להפסיק.
היא הסתכלה עליי בעינייה הירוקות והנוצצות,מחייכת חיוך רחב.
לפעמים לא באלי להיסתכל לה בעינייה הירוקות,העיניים שירשה אותן ממנו.
העיניים שפעם סחפו אותי לרוגע ואושר,עיניים של נחמה.
"אמא מי זה היה בטלפון?" ליהי שאלה אותי ולא ידעתי מה להשיב לה.
"אה זה סתם.." מילמלתי וליטפתי את ראשה,לפחות את השיער השחור והרך היא ירשה ממני ולא את השיער של תומאס,חום מלוכלך.
"אמא לילה טוב" היא אמרה לי,כשהניחה את ראשה על הכרית וחולמת חלומות נעימים.
חלומות שהרבה זמן לא חלמתי.