טולי
זה הפרק הראשון בסיפור החדש שלי, אני לא מפסיקה לנצח את הסיפור 'לחיות בשקרים' הוא פשוט בהפסקה קטנה.. אבל עדיין מקווה שתאהבו את הסיפור הזה גם.

לוחמת- פרק 1

טולי 30/10/2014 1464 צפיות 4 תגובות
זה הפרק הראשון בסיפור החדש שלי, אני לא מפסיקה לנצח את הסיפור 'לחיות בשקרים' הוא פשוט בהפסקה קטנה.. אבל עדיין מקווה שתאהבו את הסיפור הזה גם.

נכנסתי לחדר שלי, עבר הרבה מאוד זמן מאז שעברנו, הקירות צבועים בצבע סגול בהיר, מיטה זוגית באמצע בחדר שבצדדיה יש שידות בצבע לבן ועליהם מעט ספרים. ארון בגדים בצבע סגול לבן ובתוכם החצאיות, השמלות, החולצות והמכנסיים שלי. הלפטופ בעל המדבקה הסגולה שלי היה מונח על השידה העדינה שעמדה ליד הקיר.
נכנסתי לתוך החדר, הוא יחסית גדול יותר מהחדר הקודם שלי.
החדר היה מעוצב לטעמי, אמא עיצבה לי אותו בשבוע הראשון שהייתי במרכז התמיכה.
המעבר היה קל, לוסיה עזרה לי מאוד להתמקם במרכז, היא עמדה לצידי, הראתה את עצמה כיותר ממטפלת אלא יותר כחברה שלי.
הפלאפון החדש שלי- הגלאקסי שלי צלצל על הרטט, הוצאתי מכיסי ועל הצג היה כתוב בלבן 'לוסי שלי' הכינוי שנתתי ללוסיה.
"לוסי." עניתי בשמחה, התיישבתי על קצה המיטה ונשכבתי על המיטה וחיכיתי לתשובתה.
"אמילי, את מגיעה היום למפגש נכון?" לוסי שאלה והזכירה לי את המפגש, היום הוא המפגש הראשון לקראת שנת הלימודים החדשה.
"שכחתי מזה, אבל כמובן שאני אבוא. לא הייתי מפסידה זאת," אמרתי בחיוך.
"אוקי, אני אראה אותך שם כבר." היא אמרה, המהמתי בקולי וניתקתי את השיחה. נעמדתי על רגליי והתקדמתה לארון, הזזתי את דלת ההזה הלבנה הראשונה, החצאיות היו על קולבים, מסודרים. הוצאתי חצאית נפוחה מעט בעלת צבע שמנת ומהצד השני חולצה בצבע דמוי זהב.
פשטתי את חולצת הלבנה הפשוטה שעל גופי והורדתי אותה, לבשתי את הגופיה הזהובה ואת החצאית לאחר שהורדתי את המכנס הקצר שלבשתי.
אספתי את שיערי לקוקו גבוה, שיערי החלק היה מותאם באופן מושלם לתלבושת. במרכז למדתי לאהוב את עצמי, להילחם על עצמי, להאמין בעצמי.

נכנסתי למרכז התמיכה, לבית השני שלי. המרכז הוא מקום ענק, בעל חצר קידמית עם דשא וספסלים, בפנים הקירות צבועים בכל מיני צבעים, ורוד, כחול, צהוב, ממש כמו גן ילדים מקושט ומושקע ביותר. החצר האחרונית יותר יפה ומושקעת, דשא ירוק ונקי, ספסלים, פינת ישיבה עם כריות על הדשא ומחצלות, פרחים שהיו בשיא פריחתם. זה בהחלט המקום האהוב עליי. נכנסתי לאולם הגדול, קבוצה של נערים ונערות בגילאים שלי פחות או יותר ישבו במעגל באמצע החדר. כל המבטים הופנו אליי, לרגע נזכרתי למה שנאתי כל כך את היום הראשון בכל מקום, מבטים.
התיישבתי על כיסא מפלסטיק ליד לוסיה שחייכה אליי חיוך קטן.
"תכירו, זאת אמילי וולסון, היא נמצאת במרכז שלנו כבר חצי שנה. אמילי תספרי על עצמך." לוסיה נידבה אותי לאחר שהסבירה עליי, הנהנתי בראשי. כחכחתי בגרוני ונעמדתי.
"קוראים לי אמילי וולסון, אני בת שבע עשרה, אני בת יחידה. אני כאן בגלל בעיות בביטחון העצמי שלי, תמיד שנאתי את עצמי, ירדו עליי בבית הספר ובבית לא תמכו בי כל כך, לפחות לא אבי. הוריי התגרשו לפני זמן מה, עברנו לכאן במטרה לפתוח דף חדש. חיים חדשים." אמרתי בקצרה, לעולם לא סיפרתי על עצמי רבות, אהבתי להיות מסתורית, אבל לא במובן של קשה, אלא של להיות אני בדרכים שלי.
"אוקי, הבנו קוראים לך אמילי, את לא מיוחדת כל כך." ילדה אחת אמרה בכעס, לא הכרתי אותה, למען האמת לא הכרתי כאן אף אחד מלבד לוסיה.
"אנה, אנחנו לא כועסים אחד על השניה. אנחנו כאן במטרה להקשיב." לוסיה אמרה בקול רגוע. הקול הזה היה מעצבן אותי בהתחלה, עד שהבנתי שזה האדישות שלה, היא כך כי קשה לה לראות את הסבל של הילדים פה. הסיפורים פה קשים.
"גייק רוסו." לוסיה קראה את אחד השמות שבקלסר שלה והרימה את עיניה.
"אני גייק," ילד אחד אמר ונעמד.
"ואני לא מעוניין להיות פה." הוא המשיך את דבריו. הכיסא השמיע רעש חריקה, הוא התקדם לכיון הדלת.
"גייק, אני כאן בשביל לעזור לך." לוסיה אמרה ונעמדה גם היא אך לא יצאה מהמגעל הרחב.
"אני לא צריך את העזרה שלך." הוא אמר בכעס, פתח את הדלת השחורה הגדולה וסגר אותה בטריקה.
"אנחנו נצא להפסקה של חמש דקות." לוסיה מלמלה, מנסה להבין מה קרה כרגע וגם אני. רוב הילדים התפזרו להם והתחילו להתחבר אחד לשני, מעשה חכם. קמתי מהכיסא ויצאתי אחריי לוסיה, מהשנייה שראיתי את לוסיה ידעתי שאני אוהב אותה, היא הייתה שונה מכל המדריכים, היא הייתה אמיתית.

"שלום." אמא קראה בקול, נכנסתי אחריה כאשר השומר מאחורי מוודא שאני לא מנסה לברוח. נאנחתי בקול והבטתי לצד, אני זקוקה לעזרה, אני יודעת אבל לא פה.
"סליחה?" אמא שאלה אישה צעירה אך היא התעלמה ממני והמשיכה בדרכה, כך עשו גם השלוש שאחרייה. "צריכות עזרה?" נערה בגיל שלי וקצת יותר גדולה ממני התקדמה במסדרון לכיוונינו, אמא הנהנה בראשה בשמחה.
"אני ויקטוריה, זאת הבת שלי אמילי. אני חושבת שהיא צריכה עזרה." אמא אמרה והניחה את ידה על כתפי. מבטה של האישה התרכך מעט והיא חייכה.
"שמי לוסיה, אני שמחה להכיר אותך."היא אמרה בחיוך והתקדמה לחבק אותי.

"לוסי!" צעקתי בשמה ורצתי לכיונה במסדרון. לוסיה ישבה על ברכייה כשהראשה בגובה ראשו של הנער ההוא- גייק.
"אמילי, אני חושבת שאת וגייק תהיו חברים טובים, הוא זקוק לחברה גם." לוסיה אמרה בחיוך והנדתי בראשי לשלילה.
"אני רציתי לדעת מה איתך, לא מה איתו." זרקתי בארסיות, זה בא לי בטבעיות.
"זה בסדר, לא רציתי שמסכנה תעזור לי." הוא אמר, זה פגע בי, בביטחון שלי, אבל גיחכתי מעט וגילגלתי את עיניי.
"אני רואה שאת בסדר. אני אלך." הודעתי והתהלכתי לכיון האולם הגדול.


תגובות (4)

מושלם מושלם ועוד פעם מושלם טול אוהבת מלא מלאא

30/10/2014 16:34

הוא פשוט מושלם כל כך מושלם תמשיכיייי והפסקת לקרוא את הסיפור שלי:(

30/10/2014 16:50

תמישיכ

30/10/2014 19:02

הסיפור שלך והכתיבה שלך פשוט מושלמים .. הלוואי עליי להיות כמוך ^^
תמשיכי❤️

30/10/2014 23:38
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך