לוחמת- פרק 2

אני מתיישבת על הכיסא שלי, מוציאה מהתיק את המחברת הצבעונית שלי, המחברת שבה אני מציירת את הציורים שלי, הוצאתי גם את הקלמר ומתוכו את העט, מסדרת את האוזניות באוזניי, הרמתי את תיק הצד שלי על הכיסא הפנוי שלידי.
המורה רונית נכנסה לכיתה, היא אישה די ממורמרת מהחיים, בעלה זרק אותה לטובת גבר, הבת שלה מאשימה אותה בכך שאביה עזב, הבת שלה לא מאושרת מחייה ואפשר לומר שגם רונית בעצמה לא אוהבת את חייה כל כך.
"בוקר טוב, כולם לפתוח בעמוד שלושים וחמש בספר." רונית אמרה והחלה ללמד את שיעור ההיסטוריה שהיה משעמם להפליא.

התיישבתי על אחד הכיסאות שהסעה חזרה הבייתה, הבית ספר היה כרגיל, עלבונות לדיקסון, הילד שיושב בקצה הכיתה ואוהב ללמוד, כל מילה שהמורים אומרים הוא כותב, כאילו הוא מפחד לזוז כדי לפספס משהו, כולם יורדים עליו עדיין מכיוון שיצא מהארון, אבל, כרגיל מיילס, חבר שלו, מגן עליו.

"אמילי," שמעתי צעקה והבטתי אחרונית, לוסיה התקדמה לעברי בצעדים קטנים ולידה עמדה ילדה, הנחתי לעצמי שהיא ילדה חדשה כאן.
"אמילי זאת קמיל אנדרסון, היא ילדה חדשה פה יחסית. תכירי לה את המקום, תסבירי לה את הכללים וקחי אותה לחדר עשרים וחמש, התפנה של מקום." לוסיה חילקה לי הוראות ואני כתגובה הנהנתי בראשי.
"קוראים לי אמילי, אני בת שש עשרה עוד מעט ואני אוכלת לאכול רביולי." סיכמתי על עצמי במשפט אחד, קמיל גיחכה מעט והמשיכה ללכת, אז היא לא הטיפוס הכי חברתי בהתחלה.
פתחתי את דלת החדר, קמיל נכנסה ראשונה, המבנה הזה מהחדשים יחסית, הוא מגורי הבנות האחרון שנבנה חכן הוא הכי מושקע, הקירות היו צבועים בצבע סגול בהיר, מיטה לבנה ושידה קטנה. אלה מהחדרים היחידים.
"קמיל," קראתי בשמה כשהיא התיישבה על מיטתה החדשה, היא הביטה בי במבט רך וחיכתה להמשך.
"אם תצטרכי עזרה או סתם לדבר עם מישהו אני כאן." אמרתי בחיוך רחב שאני כמעט ובטוחה שחשף מעט מהגומה שלי.
קמיל ילדה יפה, שיערה החום החלק שהגיע עד לקצה גבה, היא גבוה, עינייה חומות כדבש ושפתייה מלאות מעט. היא נראתה כמו בובת ברבי משופרת ולא מהזולות הרגילות.
"אני פה כי אני שונה מאנשים רגילים." קמיל אמרה כשהתקדמתי לדלת החדר, נעצרתי והסתובבתי אליה.
"כולם פה שונים, זה מה שהופך כל אחד למיוחד." אמרתי והתקדמתי אלייה.
"אני פשוט שונה!" היא צעקה ואיגרפה את ידייה, הנהנתי בראשי, היא תספר כשהיא תרצה. מה שהכי למדתי כאן, שאסור ללחוץ על ילדים לספר מה שעל ליבם, זה פוגע, מעצבן ומשגע עוד יותר.
"אני כאן." הרגעתי אותה והתחלתי להוציא את החולצות מהמזוודה הורודה שלה, קיפלתי והנחתי על המיטה. קמיל נעמדה והכניסה את הבגדים לארון, היא מיוחדת, כמו כולם כאן.

"גייק!" צעקתי בקול, הוא עולה לי על העצבים הילד הזה. גייק נעצר והביט בי באדישות.
"אתה רוצה ללכת? לך! אבל כולם יודעים שאתה צריך עזרה! אז במקום לחסום את לוסיה שמנסה ולא מוותרת תתחיל להילחם, לא בה, בך." אמרתי והבטתי בו בשנאה.
גייק מהילדים שחושבים שאם הם נראים טוב, הם יכולים לעשות הכל. טעות.
עיניו החומות דבש היו מהפנטות, בניגוד להרבה בנות אני אוהבת את העיניים החומות. שיערו השחור- הפרוע שהתאים באופן מדויק לתווי פניו הבולטות. גייק גבוה וחזק, אבל אני מאמינה שמאחורי החזות הזאת יש ילד שמפחד. אבל אני לא יודעת ממה הוא מפחד.