לחיות בשקרים- פרק 17

נקודת מבט תכלת:
"את הולכת לענות לי מי את או שאני צריך לבדוק בכוח מי את?" הוא צעק שוב. הנחתי את כוס המים שהידי על השיש הלבן והבוהק והבטתי בשוהם שהתקרב אליי יותר ויותר. נבהלתי מזה כמו שבחיים לא נבהלתי. אולי מהסיבה שהוא אדום ורואים שהוא עצבני או בגלל שכמה מטרים ספורים אבא שלו בוגד באמא שלו עם אחת מהדוגמניות או בכלל בגלל שהוא חזר מהדייט עם הנערה ההיא, החברה של פאר, הסנובית.
"תתרחק ממני," אמרתי בקול חזק וניסיתי כמה שיותר לעוות את קולי.
הרגשתי את ידו על כתפי ובן רגע הוא משך אותי וסובב אותי אליו. עמדתי מולו כשפערתי את עיניי ואת פי מעט. הוא נראה לי מבולבל ומבוהל והמילים ברחו מפיו, לשנייה הבנתי אותו.
"גנבת," הוא מלמל לפתע והרמתי את ראשי שניה לאחר שהשפלתי אותו והבטתי בו בפליאה. הוא קורא לי גנבת?
"את מנסה לגנוב ממני? אם חסר לך משהו את יכולה לבקש אבל לגנוב ממני?" הוא צעק בחוזקה והידק את אחיזתו בזרועי. דמעות חנקו את גרועי ומפי יצאה אנקת כאב קטנה.
הפעם הראשונה שהרימו עליי יד הייתה כשראיתי את בועז משתכר ומסתבך עם כמה בריונים, בועז היה שתוי מידי ולא שם לב למעשיו ונישק את הבחורה שישבה על הבריון הבלונדיני ההוא. הוא הוציא את האולר מהכיס ורצה לדקור את בועז, התגובה הראשונה הייתה להגן על בועז ומזה הצלקת שבירכי, נדקרתי.
"אתה מכאיב לי." גנחתי בכאב שהתערבב בכעס. הבטתי בשוהם בכאב ובשנאה, אבל בו זמנית בחמלה. סלחתי לו על הכאב כי זה גם הכאב שהוא מרגיש.
"את היית יושבת לידי, הייתי מפריע בשיעורים כדי לשבת בכיתה שלך, כדי להיות קרוב אלייך. אני נתתי לעצמי להתאהב בך בתקווה שאת שונה מכל הבנות פה, כי חשבתי שאת לא תשברי לי את הלב אבל במקום זה את גונבת ממני?!" הוא צעק ובידו השנייה ניפץ את כוס המים שהייתה על השיש. לפתע כל הכאב והכעס התחלף לפחד, פחד להיפגע.
"אני לא אליאן, קוראים לי תכלת אני אחותה התאומה של אליאן, אני נשבעת!" אמרתי בכאב והסתכלתי על היד שלי שכבר החליפה צבעים.
"אוקיי עם זה נכון תגידי לאליאן לבוא לפה, תסבירו לי מה באמת קורה פה!" הוא צעק בעצבים, הנהנתי בראשי והוצאתי את האייפון מכיסי. הקשתי את המספר של אליאן ושמתי על רמקול. שוהם הביט בי כלא מבין וסימנתי לו לחכות.
"תכלת, קרה משהו?" אלי אמרה מהקו השני. נשמתי עמוק ופתחתי את פי.
"בואי הבייתה, אני צריכה לדבר איתך, דחוף," אמרתי בקול הכי גבוה שלי, כדי להסוות על הכאב.
"אוקיי, אני בדרך אבל קרה משהו?" היא שאלה שוב.
"לא," אמרתי אבל הנהנתי בראשי לחיוב.
"תבואי, כמה שיותר מהר פשוט תבואי," אמרתי וניתקתי את השיחה.
"אז מה את עושה פה?" שוהם שאל עצבני.
"אני הבת של מורן," אמרתי בשקט. ניפצתי את כל התדמית של אליאן, הרסתי הכל.
"שקרנית וגנבת. מה ההורים שלך מלמדים אותך?" שוהם אמר בארסיות ואחז בידי חזק יותר והתקדם איתי לעבר הדלת לכיון הסלון.
הוא שיחרר את ידו ממני והתיישב על השולחן מולי בעצבים. הוא שונא אותי.
"תכלת מה קרה?" אליאן שאלה כשנכנסה לבית ונעצרה כשראתה את שוהם מולי. היא עצמה את עינייה ופתחתה לאחר שנייה. הנחתי את ידי הימנית על הזרוע השמאלית שלי בכדי להסתיר את הסימן הכחול שבידי בגללי שוהם.
"אני אשאיר אותכם לבד," אמרתי ויצאתי מהבית בריצה.

פתחתי את השער השחור ויצאתי החוצה מהבית. התיישבתי על אחת המדרגות וטמנתי את ראשי בין כפות ידיי, טמנתי את ידי הימנית בשיערי והזזתי אותו אחורה לשאר השיער.
אספתי את שיערי לקוקו גבוה ומרושל, מרושל מידי.
לשנייה התחרטתי שהשארתי את אליאן לבד עם שוהם אבל אני חייבת לסמוך עלייה שהיא יודעת מה לעשות.
"היי?" שאלתי קול גברי ודמותו עמדה מעליי והסתירה את מה שנשאר מהשקיעה ששקעה כעת.
"היי," אמרתי בקול חלוש והרמתי את מבטי אליו.
בחור גבוה בעל שיער שטני עמד מולי וחייך אליי חיוך קטן.
"את גרה פה?" הוא שאל והתיישב על המדרגה האמצעית לידי.
"אמא לא מרשה לי לדבר עם זרים." אמרתי בחיוך קטן וגיחכתי מעט.
"אני לא זר, אני בכיתה י"ב וקוראים לי אדיב הרוש." הוא אמר ואני הנהנתי בראשי להראות כאילו נזכרתי בו.
"אליאן פרץ ולא ,אני לא גרה פה, באתי לפאר." אמרתי בחיוך קטן שאמור לחלץ אותי מהתסבוכת הזאת.
"פאר במסיבה, אליאן, אז בואי נחסוך לעצמנו את השקרים ותספרי לי מי את באמת, אליאן." הוא אמר והביט בי שוב. לאחר שניה הוא נאנח ונעמד. ידיו חוככו עם בגדיו על מנת לנקות אותם.
"את בפיגמה של פו הדב, די מוזר שתצאי מהבית שלך בפיגמה לא?" הוא שאל והסתכל עליי מוזר נאנחתי ונעמדתי גם, שילבתי את ידיי על חזי והסתכלתי עליו.
"אתה מוזמן ללכת אדיב הרוש." אמרתי בקול סמכותי מעט ולאחר שנייה הצבעתי עם ידי על מורד הרחוב.
"מי עשה לך את זה?" הוא שאל והתעלם מדבריי. הוא תפס בידי והצביע על הסימן הכחול החזק שמחליף מעט את צבעו לסגול.
"אמרתי לך, אדיב, אני לא מדברת עם זרים." אמרתי ושיחררתי את ידי מידו.
"לא קוראים לך אליאן, אתן שונות מידי, את יודעת שקוראים לי אדיב ואני אהיה הנשיקה הראשונה שלך, אנחנו יודעים כמעט הכל לא?" הוא אמר וגיחכתי כתגובה לזה. מצחיק לא? ילד שזה עתה פגשתי החליט שהוא יהיה הנשיקה הראשונה שלי, ויותר מזה הוא לא מכיר אותי ולמרות זאת אמר נשיקה ראשונה.
"מי אמר שלא היה לי נשיקה ראשונה?" שאלתי בהתחכמות והתקרבתי אליו.
"את ילדה טובה מידי, לא היה לך עדיין." הוא קבע בחיוך קטן והתקרב אליי גם.
"אולי כן ואולי לא." עניתי תשובה שלא יכלה לומר לו דבר.
הסתובבתי לכיוון הרחוב שלמעלה, יש שם גן משחקים קטן, אני אהיה בו עד שאליאן תגיד שאני יכולה לחזור הבייתה.
"לפחות תגידי לי את השם שלך?" הוא צעק לאחר שהתקדמתי כמה בתים. הסתובבתי וחייכתי חיוך קטן.
"קוראים לי תכלת." צעקתי בחיוך, הסתובבתי והמשכתי לעלות.