לחיות בשקרים- פרק 31+32

אז ככה, לכל מי שלא הבינה, בפרק הקודם בעצם בועז ופער מחליטים להיות ביחד. בועז מגיע לבית החולים בגלל שאבא של פאר, שמעון, שלח מישהו שיאיים עליו. בועז בהתחלה לא מתייחס ומנסה להמשיך הלאה למרות הפציעות. כמה ימים לאחר מכן, הוא מגיע שוב ומאיים עליו. בועז מחליט להיפרד מפער ביפה אבל היא לא מקבלת את זה כי הוא הדבר היחיד והיציב בחיים שלה.. מקווה שהבנתן טיפה יותר, תהנו…
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"שוהם." תכלת צעקה בשמי. נעצרתי והסתובבתי אליה. החודש האחרון עבר עליי קשה, קשה מידי. הגעתי להחלטה פזיזה מידי שגרמה לאליאן לכעוס עליי, לימאי נשרה מבית הספר בגלל ההסתבכות של אבא שלה בהימורים, ההורים שלה התגרשו, היא עברה לעיר אחרת. היא רצתה התחלה חדשה והבנתי את זה לא כעסתי, הבנתי. אורן ואני רבנו, הוא החליט שלא בא לו בטוב שיש לי חברה ואני איתה כל הזמן. הבנתי שלפעמים הדבר הכי טוב זה לתת לזמן לסדר בשבילנו את החיים, אבל, מה קורה כשאין לנו זמן?
"מה קרה? תכלת." שאלתי והערתי אותה מהחלום שהיא הייתה שקועה בו, תכלת התבגרה, היא הבינה שאהבה זה לא משחק, היא מנסה ללמד את אדיב לאהוב, אני איחלתי לה בהצלחה.
"אה? כן, שומע?" היא שאלה והנהנתי בראשי.
"אז ככה, בעוד כמה ימים אדיב אמור לחגוג יומולדת, אז אני רוצה לארגן לו משהו, אתה היית החבר הכי טוב שלו אז אתה צריך לעזור לי טוב? תודה. אני חייבת לך, ביי." היא אמרה במהירות ורצה בחזרה לאליאן, לא נותת לי זמן להגיב.

מהלך היום עבר קשה, פער בוכה, מרותקת למיטה של הבית חולים מחשש לפגיעה בחייה, בועז בחדר שלו מתפלל לאלוהים שיהיו לו כוחות לעמוד מול פער בלי לבכות, הפרידה שלהם קשה. לא רק להם, לכולם כאן. פאר לא מוכנה לקבל שום עזרה, היא צועקת על הרופאים והאחיות, 'בלעדיו אין לי כלום. גם לא את עצמי.' האחות הקטנה שלי, זאת שתמיד נלחמתי עליה ולמענה, שוכבת שם, בוכה את נשמתה, ואני לא מסוגל לעשות דבר חוץ מלהרגיע אותה.

הגעתי לבית הספר של אליאן, החלטתי לקחת אותה לטיול, חודש שלם שכל מה שהיא רואה הם החדר של בועז בגלל הטיפולים בו, החדר של פאר המחלקה הפסיכיאטרית, ואת המיטה שלה בלילה.
היא החלה להפסיק לאכול, אבל היא אומרת לי לא לדאוג בטענה שיש לי מספיק על הראש.
תכלת התנדבה לשמור על בועז ופאר יחד עם אדיב, לא התלהבתי מזה אבל לא התנגדתי לקצת זמן לבד עם אליאן.
"היי," אמרתי לאליאן כשהיא פתחה את דלת המכונית הלבנה ונכנסה לבפנים. הקור חדר בפתיחת הדלת והעביר בי צמרמורת קלה. אליאן העבירה את ידייה במהירות מהכיסים, במעיל לעבר המזגן החם הדולק ונהנתה מהצמרמורות החום שעברו בה לפתע.
"קר לי." היא קבעה עובדה שהבנתי ברגע שראיתי אותה מתחת לבניין בית ספר, קפואה מקור. האף האדום שלה האדים עוד יותר מהבוקר, שפתייה היו כחולות מעט מהקור והנחתי שזה יעבור עוד מעט מהחום של המזגן. הקשתי את הקוד במקשים והתנעתי את האוטו, לחצתי על דוושת הגז מעט עד שיצאתי מהכיכר של בית הספר לכיון הכביש הראשי של הרחוב.
הבטתי באליאן, צעיף לבן עטף את צווארה, כובע צמר לבן על ראשה, מעיל בית הספר כשבצד התווית ובו כתוב שמה באותיות שקרמו מחוט, 'אליאן.'

החנתי את המכונית בחניה הצדדית, הוצאתי את המפתח ממנעול המכונית והתקדמתי לכיון הדלת של אליאן, היא ישבה על הכיסא, רדומה, ראשה היה מונח על חגורת הביטחון שעטפה ושמרה על גופה במהלך כל הנסיעה.
"אלי." קראתי בשמה חלש ונדנדתי אותה מעט בזרוע, היאתחה את עינייה בעדינות. היפייפיה הנרדמת.
"הגענו לבית החולים?" היא שאלה בקול צרוד מעט והנדתי בראשי.
"זה היום שלנו." אמרתי בחיוך קטן, חיוך עלה על פניה, היא הביטה בי באושר, פתחה את החגורה ויצאה במהירות מהמכונית. גל קור הכה בה, היא חיבקה את עצמה בעזרת הידיים ושפשפה אותן על הזרועות הנגדיות על מנת ליצור חימום אנושי לגוף. הנחתי את ג'קט בית הספר על גופה וחיבקתי אותה. לקחתי אותה למקום האהוב עליה ביותר, המקום שמרגיע אותה הכי הרבה, המקום שלה, הים.

"אני אוהבת אותך." אליאן אמרה כשידי אוחזת בידה הקרה. הלכנו על שפת הים, השמש שקעה לה לא מזמן, הקור התגבר יותר, הרוחות נשבו חזק יותר, הגלים התנפצו על הסלעים ולאחר שניה היה קול שקט, קול שמחכה לגל הבא, הגל שיחולל את השבר של הגל, השקט הזה הוא השקט שבא לפני הסערה של הים.
"למה?" שאלתי, אני בטוח שהיא אוהבת אותי, שאני אוהב אותה, אבל, אף פעם לא ידעתי למה. היא נעצרה במקום והביטה בי.
"אני לא יודעת למען האמת," היא אמרה, חשבה שוב ואז חייכה.
"אני אוהבת את הדרך שאתה מסתכל עליי, את הדרך שאתה מביט בי, הדרך שאתה משפיע עליי כח כך הרבה, הדרך שאני משפיעה עלייך, המבטים, החיוך שכבש אותי, הביטחון שאני מרגישה איתך, הנשיקות שהופכות בכל פעם למתוקות יותר, צמאות יותר וכמהות יותר, אלייך. המחשבה הזאת שאתה נמצא לי בראש במשך כל יום, כל היום, שאני לא מפסיקה לחשוב עליך. בין אם מה אתה עושה ועד לאיפה ומה אתה אוכל. הרצון שתמיד יהיה לך טוב, חם, מקום. אני חושבת, לא בעצם אני יודעת. אני יודעת שאני רוצה להיות המקום הזה. אני יודעת שהאהבה שלי. למרות שכל החיים לפנינו, אתה בן שמונה עשרה ואני בת שבע עשרה. יש לנו את הצבא, אתה הקרבי ואני למקום שלי, אבל בסופו של יום, בסופו של שבוע וחודש, אני רוצה לחזור הבייתה, להיות לידך, קרובה אלייך." היא אמרה בחיוך והניחה את ידה על לחיי, היא התקדמה לעברי לנשיקה אז עצרתי זאת.
"מה יש?" אליאן שאלה והביטה בי.
"עכשיו תורי." אמרתי בחיוך, לא רציתי שרק היא תגיד שהיא אוהבת אותי, רציתי להחזיר לה את זה, במיוחד כשאני בקושי מראה לה שאני אוהב אותה.
"אני אוהב אותך כי, כי את את. את אמיתית, את לא מנסה להיות מישהי שאת לא, את לא מנסה לעשות משהו שאת לא, את מנסה להיות הכי את, הכי כנה, הכי מצחיקה, כי זאת את. אני אוהב את הדרך שבה את מקניטה את אלה שמתחילים איתך, אני לא דואג שיתחילו איתך אם אני לא בסביבה כי אני יודע בוודאות שאת שלי ורק שלי. אני אוהב את החיוך הקטן שלך, הגומה, העיניים המסתוריות שלך, את הסיבה לזה שאני שורד, הפכת אותי לשורד, ללוחם, להילחם על העקרונות שלי, על מי שאני, לא לפחד להיכשל, להיות אני. את עמדת לצידי ברגע הכי קשה שלי, כשאבא שלי נלקח לכלא, כשאחותי ניסתה להתאבד והשתגעתי, הרגעת אותי והלכת לעצור אותה, את לוחמת לא קטנה, את אמיצה. והכי חשוב, את שלי." אמרתי בחיוך, הבטתי בים הכחול הרגוע.
"כמו שלים אין סוף, כך גם לאהבה שלי אלייך, אין לה סוף רק מקומות וחידושים חדשים, אני צריך אותך כדי לחיות." אמרתי לבסוף והבטתי בה. דמעות ביצבצו מעינייה, דמעה בוגדנית זלגה על לחיה ומחיתי אותה בעזרת אגודלי.
"אני אוהב אותך." הצמדתי את מצחי למצחה, ובשנייה אחת נישקתי אותה.