למישהו יש רעיון לשם?

התעוררתי בסוג של מחסן נעול. חדר ריק, עם צבע מתקלף וחלון קטן עם סורגים מחלידים. דלת קטנה נעולה. קרני שמש חדרו מעט וגילו את האבק שהתערבל באויר. ניסיתי לצאת. דפקתי על הדלת בשיא הכוח בניסיון קלוש לשבור אותה.
מה לאזעזל אני עושה פה?
ואז, כמו מין פרומו לסרט, הכל חזר אלי. מסיבה ב'סטאר נייט'. חברה שלי רוקדת עם חתיך לא נורמאלי.
מעט יין. הערב נגמר. סמטה חשוכה. אני מחפשת את הרנו של החבר שלי. ואז הכל אפל. אני מזהה אותו נוסע. וכשאני רוצה לצעוק את שמו אל הלילה, להזכיר שאני כאן, אני רואה אותו איתה.
עם ההונור הזאתי.
ליבי נשבר אל שני רסיסים כבדים שחותכים זה את זה וגורמים כאב בלתי נסבל.
איך הוא עשה לי את זה? אני תוהה. אני אפילו לא חשבתי איך אני מגיעה הבייתה עכשיו.
ואז…
החתיך הזה, שחברתי סשה רקדה איתו מקודם.
הוא אחז בכתפי ברוך, ושאל האם אני לא רוצה טרמפ בעודו מצביע על רכב יפה כחול.
הסכמתי, פניתי בחזרה אל המועדון לקחת את המעיל. ואז… יד גברית סתמה את פי, וגררה אותי אל פינה חשוכה.
"הצילו!!!" אני קוראת בתסכול. "אני רוצה הבייתה!"
אני יודעת שזה משפט די ילדותי לצרוח, אבל לא הייתה לי שליטה.
"תירגעי." אמר מישהו.
"מי זה?" אני שואלת בבהלה ומתבוננת סביבי כדי לגלות שהחדר ריק. "אני יודעת קארטה!"
צחוק רם נשמע. ואז ראיתי אותו. נער שהציץ דרך סורגיי החלון הקטן. שיער שחור-חום מתולתל, עיניים שחורות, שפתיים מושלמות.
"זה לא עזר לך אתמול בלילה." הוא אומר לבסוף.
"אז זה היית אתה?!" צרחתי.
"לא, נימפומנית. אני כלוא כאן בדיוק כמוך. את יכולה להציץ מהחלון ולראות." ואז הוא מפנה את ראשו ואני רואה חדר זהה לשלי. "אני פשוט שמעתי רעש, הצצתי מהחלון ועקבתי איך הכניסו אותך לפה."
אני שותקת.
עדיין איני בוטחת בו.
"אגב, איך קוראים לך?" הוא שואל.
"לא שזה מעניין אותי," מדגיש, "פשוט 'נימפומנית' זה ארוך מדי."
"מה אני עושה פה?" אני שואלת, נמנעת מלענות, "מה זה המקום הזה?"
"הלוואי והיה לי מושג. אני חושב ש…"

~המשך בפרק הבא~