הפרק יהיה ארוך מהרגיל. מקווה שתאהבו קוראים יקרים! אוהבת 3>

מאושרת או מעושרת? פרק 42 פרק אחרון

23/07/2014 1020 צפיות אין תגובות
הפרק יהיה ארוך מהרגיל. מקווה שתאהבו קוראים יקרים! אוהבת 3>

פרק הלימודים האקדמיים עמד להסתיים בחיי, ועמדתי בפתחו של פרק חדש בחיי, חזרה לממלכה, הוריי עדכנו אותי על התפקיד החדש שיתווסף לכבודי בממלכה, תפקיד שיוקדש כל כולו לקידום נשים בממלכה. טקס קבלת התארים עמד להתחיל, הוריי התמקמו במקומם בשורה הראשונה, לצד הוריו של ג'יי שון, אביה השגריר של אמנדה התיישב לצידו של אבי, ושניהם היו בעיצומו של דיון נרחב על התמורות החדשות שחלו לאחרונה בממלכה, בראשותו של אחי הגדול, הגנרל הבכיר ביותר בצבא, ומקור גאוותו הגדולה ביותר של אבי, אחריי כמובן :). אני, אמנדה ואדם התמקמנו במקומנו, מתרגשים מהמעמד, ג'יי שון ישב בצד השני, שולח אליי נשיקות ואני שולחת אליו מבטים כועסים "ההורים שלי כאן, יושבים מולי. נא להתנהג בהתאם! 'סמיילי קורץ'" שלחתי לו בהודעה, הוא פתח את ההודעה והרים את מבטו בחיוך, בוגרי תואר שני ישבו בצידה השני של הבמה, וג'יי שון התרגש במיוחד, בתור נציג הבוגרים, היה עליו לשאת דברים מול הקהל והבוגרים שמנו מעל לאלף אנשים. סימנתי לו בהצלחה והטקס החל, בעלי תפקידים שונים באוניברסיטה עלו אחד אחרי השני לשאת דברים, טקס מצטייני התואר, ואני ביניהם גם עבר וחלף לו, כשהוריי יושבים מקדימה, ואימי מוחה דמעה, למרות שהבטיחה שלא לבכות. מנחה הטקס הציג את ג'יי שון, ולקול מחיאות הכפיים הוא קם לשאת דברים 'הנה השעמום מתחיל' חשבתי לעצמי וגיחכתי, ידעתי את הנאום בעל פה, מאחר ועזרתי לג'יי שון לכתוב אותו כראוי. הפלגתי במחשבותיי, כשאלפי עיניים ננעצו בי, ואמנדה אחת נועצת את מרפקה בצלעותיי, ג'יי שון ביקש ממני לגשת לקדמת הבמה, מבולבלת קמתי ממקומי וניגשתי לפודיום, מביטה בבילבול בג'יי שון, "לא הרבה יודעים, אבל אני ורים, העומדת כאן לצידי" ג'יי שון אמר,מביט בי בחיוך ומחזיר את מבטו לעבר הקהל, משהה מבטו על הוריי ההמומים, "בני זוג בשנתיים האחרונות, עברנו הרבה ביחד, ולאחרונה הגעתי לתובנה ש…", ולפתע הבנתי מה ג'יי שון מנסה לעשות, כל החוויות שעברתי איתו הוקרנו שוב במוחי, חיזיון חיינו המשותפים עמד לנגד עיניי, ועכשיו הגיע הזמן להחליט האם אני מעוניינת להמשיך בזה, או שהפרק הזה בחיי מסתיים, כמו הפרק של הלימודים האקדמיים בלוצרן הרחוקה, ג'יי שון כרע על ברכיו, קופסת קטיפה שחורה נחה על כף ידו, פתוחה, כשיהלום ורדרד וענקי בוהק מתוכו, והשאלה הבלתי נמנעת נאמרת באיטיות משפתיו של ג'יי שון, "רים מוקארג'י, ברשות קהל גדול ומבורך זה, אני, ג'יי שון רינגה, שואל, האם תינשאי לי? קריאות שמחה והפתעה נשמעו מכל עבר, הבטתי בהוריי בהפתעה גמורה, והם החזירו לי מבט דומה, משכתי בכתפיי והחזרתי מבט לג'יי שון, הוא עדיין כרע על ברכיו, מצפה לתשובה "לא", עניתי לו בחיוך, הקהל עצר את נשימתו כאחד, גם אמנדה ואדם הביטו אחד בשנייה בהלם ולא ידעו מה לעשות. הוריי קמו על רגליהם והלכו נסערים לכיוון היציאה, גם אני הלכתי אחריהם, הקהל עדיין יושב במקומו, הדבקתי את צעדיהם של הוריי, שניהם לא מישירים אליי מבט, שמעתי את ג'יי שון קורא אחריי אך אני התעלמתי ממנו, מגבירה את קצב הליכתי, ג'יי שון הניח את ידו על כתפי, "אני ביקשתי ממך לעצור" אמר לי בתקיפות, מסובב אותי באגרסיביות לכיוונו, הוריי נעצרו, ולפני שהבנתי מה קורה, מתיו הגיח מאי שם, הוא הגיע בריצה, נדחק ביני לבין ג'יי שון והנחית מכת אגרוף מטורפת ללסתו התחתונה של ג'יי שון, מפיל אותו מעולף על האדמה, "בואי רים" אמר תופס את ידי בידו ומושך אותי לכיוון רכב ההאמר ששימש את הוריי ביקורם כאן, חיכינו עוד מספר שניות להוריי שיעלו על הרכב ופצחנו בנהיגה מטורפת לכיוון נמל התעופה של לוצרן. כשהגענו לנמל התעופה הלכנו לכיוון טרקלין הוי.איי. פי לעלות למטוס המלכותי של הוריי, נאלצנו לחכות כשעה מורטת עצבים עד שהמטוס יהיה מוכן לנסיעה, כל חפציי היו על המטוס. הוריי היו בהלם, אבי לא פצה פה מאז הטקס, ואימי הביטה בעצבנות לכל עבר, גם מתיו היה שקט באופן מעורר חשד. ישבתי שם כמו ילדה נזופה, אימי הייתה הראשונה להגיב, היא התיישבה לידי ולחשה באוזניי "רים בואי נלך לשתות משהו קטן, להרגע קצת" היא חייכה אליי את החיוך המרגיע שלה, נרגעתי באחת והצטרפתי לסיור הקטן, כשיצאנו מטווח השמיעה של אבי ומתיו, אימא הביטה בי וחיבקה אותי "רים, אני יודעת שאת כבר בת עשרים, וזו זכותך המלאה לעשות מה שתרצי, אך את מבינה שנעשתה כאן טעות נוראית, שעלולה לעלות לנו ביוקר?" אימא אמרה ברוגע, מרסנת את תחושותיה "אני מודעת לכך אימא, אבל לא ידעתי שזה יגיע למצב כזה" הבטתי בה בהתנצלות, אך היא החזירה לי מבט קשה "מתי בדיוק? הבחור אמר שאתם כבר שנתיים ביחד, מתי התכוונת להגיד?" היא אמרה בקול רם, והחרישה לאחר שכמה אנשים נעצו בנו מבטים, "אני ממש מתנצלת אימא,אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי, אבל אם בחרתי שלא לשתף, כנראה שהייתה לי סיבה", הבטתי בה במבט מתריס, אימא פערה את עיניה "ומה תהיה הסיבה?", אמרה ונעצה בי מבט זועם, על החוצפה שהפגנתי כלפיה "מתי אתם התכוונתם לספר לי על השידוך עם מתיו?" החזרתי לה מבט זועם, אימא קפאה במקומה, "איך את…?" אימא הביטה בי, מחייכת בפיוס, "רים, אני רוצה לשאול אותך שאלה, אם היית מודעת מראש על האירוסים למתיו, היית מקבלת את פסק הדין?, היית מוכנה לוותר על הלימודים על מנת להינשא לבחור המקסים הזה?", אימא שאלה בחיוך,הבטתי באימא מהורהרת , "אהה, אני לא יודעת…נראה לי ש.." לא הספקתי להשלים את משפט ואימא קטעה אותי "נראה לי שלא, זה לא היה מניא אותך מכוונותייך ללמוד. אני, אביך והוריו של מתיו רצינו שהדברים יתפתחו מעצמם, בלי להפעיל לחץ על אף אחד מכם, על מנת שהנישואים יצליחו" אימא אמרה, היא אחזה בידי, מלטפת אותה. "הורים תמיד ירצו את הטוב ביותר לילדיהם, גם כשאת נסיכה וגם כשאת לא" אימא אמרה בחיוך, קורצת לי בשובבות, "לא יכולנו שלא לשים לב להתפתחות החיובית בינך לבין מתיו, כשנוכחתם ביחד באותו החדר, זה היה כאילו אלף שמשות מאירות את החדר, שניכם זהרתם כמו הירח במילואו, אי אפשר היה להתעלם מהאהבה שעוטפת אתכם. כולם הבינו שנועדתם אחד לשנייה, ומזה אי אפשר להתחמק" אימא אמרה, ושתינו חזרנו לטרקלין, מתיו ניגש אליי ונישק אותי "התגעגעתי"

===================================
מתיו ואני תכננו ביחד את החתונה, אני תכננתי את הבגדים, נעליים ואביזרים, ומתיו היה אחראי על כל השאר. כשבוע לפני החתונה, החלו כל הטקסים המסורתיים שלפני החתונה, טקס אחד בכל יום עד יום החתונה עצמו, הטקסים נעשו בנפרד לכל צד, כששיאו ביום החתונה, כשהחתן והכלה נפגשים אחרי שבוע שלא התראו וההתרגשות בשיאה, אף עין לא נותרת יבשה. מתיו לבש חליפת טוקסידו על פי כללי הטקס, ונעליים אלגנטיות בצבע שחור, בחרתי לו חולצה בצבע כחול עדין ועניבה אדומה, ואני, החלק הכי חשוב (ויפה) בחתונה, לבשתי שמלה לבנה ומדהימה, בעלת מחשוף מאחורה, עד הגב התחתון, שמלה צמודה ושובל ארוך ארוך ארוך שאחייני הקטנים מחזיקים אותו.שיערי נאסף לפקעת, כשסיכת פרח ענקי מבד התואם לשמלה נעוץ בשיערי, ונעלי עקב לבנות וגבוהות לרגליי. מתיו חיכה לי לצד הורינו, כשהשיר never let me go של פלורנס אנד דה מאשין מבוצע ע"י הזמרת בלייב, מלווה אותי עד אליו, מתיו היה חסר מילים, הוא ראה אותי לראשונה מזה שבוע ומילותיו נעתקו, "את הכי יפה בעולם כולו, עמדתי בהבטחתי לחכות לך, ואני כאן עומד לפנייך, ואין מקום אחר שבו ארצה להיות עכשיו" מתיו לחש לי, כשחזר לעצמו. לאחר הטקס המרגש, אחותי השנייה ניגשה אליי עם אהובה, אחראי האבטחה של הארמון, "רים, בזכותך זה קרה" היא אמרה מביטה בעיניים נוצצות לעברו, "אני שמחה בשבילך" אמרתי, מחבקת את אחותי ובן זוגה. אחותי השנייה התגרשה מבעלה הבוגדני והאלים והתחתנה עם אהובה, אותו הכירה לפני שנים רבות כשהחל את דרכו כשומר בארמון, סיפור הצעת הנישואים הכושלת של ג'יי שון נסך בה ביטחון והיא החליטה לעזוב את בעלה עם שני ילדיה הקטנים ולחזור לאהובה, שקיבל את הילדים כאילו היו ילדיו. גם אמנדה נכחה בחתונתי, כמו שאני נכחתי בחתונתה, כחצי שנה לפני. אמנדה ואדם עמדו מולי, מאושרים, ומחובקים, כשאדם תומך באמנדה ההיריונית "חודש רביעי" הוא אמר בלחש, סופג את בקשותיה הלא הגיוניות של אישתו. מתיו חיבק אותי מאחורה, נושק לצווארי "שלום אישתי היקרה" הוא אמר, מבוסם מעט ממשחקי השתייה שאירגנו לו חבריו ואחיי, "מתיו, אתה שיכור" צחקתי והרחקתי אותו ממני, בדיוק לפני שנפל על הרצפה, ג'יי שון תפס אותו, חיבקתי אותו ואת ארוסתו שרי, "ג'יי שון, שרי, תודה רבה שבאתם" אמרתי, משיקה איתם גביעי שמפנייה שאבי התעקש להזמין מצרפת. הבטתי בכל האורחים שהגיעו לחגוג את טקס נישואיי וחייכתי. 'תודה רבה לכם, תודה רבה' אמרתי וחיבקתי את מתיו, נושקת לשפתיו, לקול מחיאות הכפיים של אורחי החתונה…

================= הסוף ==============


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך