מיתר קרוע- פרק 20

נטע:
בשעה עשר, אחרי מקלחת טובה, הגעתי עם האוטו לבר שקבענו להיפגש בו. ידעתי שזה הולך להיות מפגש מוזר, אפילו מפגש קשה. פלג ואורי לא דיברו מאז מה שהיה ביניהם, דברים שאפילו שאר החבורה בכלל לא יודעת שקרו. מעבר לזה, שמעתי שיש ריב קטן בין נדב לגלעד בגלל איזו בחורה, ואני תמיד חושבת שאחים באים לפני בחורות, אבל בסדר, שיהיה. אפילו יובל החליט להצטרף אלינו הערב, לו ולאורי יש קשר ממש טוב, אבל הוא בדרך כלל לא יוצא איתנו. היינו בהרכב מלא. הייתי יכולה ליהנות מכל העניין, אם המוח שלי לא היה במקום אחר לגמרי. אבל אני טובה בלהעמיד פנים, אני טובה בלהראות שהדברים שמתחוללים אצלי בפנים, הם לא באמת מה שיש כלפי חוץ. אז נשקר, נחייך, נצחק, נשכח לרגע שהגעתי מבית קברות צבאי.
"שלום שלום!" היה יובל הראשון לקום כשהבחין בי, מחייך אליי ונותן לי חיבוק. אותו באמת לא ראיתי כמה חודשים טובים. מיד אחריו קמו שאר החברים, הגעתי בין האחרונים. דניאל נתן לי חיבוק חזק, ומהחיבוק שלו צחקתי, ונשארתי מחובקת בו, כשאני צופה בשאר הבנות, שהיו שקטות מכדי לבוא ולהגיד שלום נורמלי. קלאסי הבנות של החבורה. אחר כך פלג התקדם אליי בחיוך, נתן לי חיבוק קטן ולחש לי באוזן שהוא שמח שבאתי. צחקתי ואמרתי שלא התכוונתי להפסיד את הערב הזה בשום מחיר. מצחיק. היית מתה לשבת עכשיו בחדר ולנגן לעצמך. התקדמתי אל הבנות, אורי נתנה לי חיבוק חזק ואמרה שדווקא היא בסדר עד עכשיו, וכך גם שאר הבנות, מתוקות ככל שיהיו. ראיתי שחבר'ה כבר הזמינו שתייה ואז הרמתי את מבטי לדניאל, שמולו הונחה כוס עם בירה.
"דניאל," אמרתי בחיוך, והוא הסתכל עליי וחייך, שואל מה, "הוצאתי רכב." הוא הניד את ראשו לשלילה, צוחק צחוק קטן, נותן מכה לפלג על הכתף ואומר לו שהבירה שהוא הזמין, היא שלו עכשיו. צחקתי והסתכלתי בתפריט, שומעת את פלג מלגלג ואומר שאנחנו חייבים להפסיק עם השטויות שלנו, ולתת אחד לשני לשתות גם אם השני הוציא רכב.
"מצטער," שמעתי את דניאל נאנח, "חוקים אלה חוקים." אי אפשר לתאר את הקשר של שנינו, אי אפשר בכלל להסביר מה זה לקבל בנאדם כזה בחיים.
הסתכלתי על התפריט, מצאתי איזה ברד טעים מלא בטעמים שלא עם אלכוהול, והזמנתי אותו, רואה בינתיים את החבורות שנוצרו סביב השולחן. הבנים והבנות משלימים פערים, אורי ויובל באמצע שיחה ארוכה, פלג ודניאל מדברים על משהו שהם קלטו באחר הצהריים, ולידי ישבה ליר, אז התחלתי לדבר איתה. ראיתי אותה רק כמה שעות לפני כן, והיא אמרה שהיא ממש ניצלה את היום הזה אחרי שסיימנו אותו כל כך מוקדם. היא צחקה ואמרה שאחיה הקטן גרר אותה לגן שעשועים, ומפה לשם הם היו שם שלוש שעות.
"מה כבר יש לעשות שם שלוש שעות?" שאלתי בחיוך. היא צחקה ואמרה שהיא תראה לי, הוציאה את הטלפון מהכיס האחורי והראתה לי את מיליון התמונות שהיא צילמה. היא ואחיה היו דומים שתי טיפות מים, עם אותו חיוך כובש. הוא היה הילד הקטן הכי חמוד שהכרתי מימיי. הוא תמיד קופץ עליי כשאני באה לבקר את ליר, הוא תמיד אומר שהוא רוצה שאני אבוא לשחק איתו, ואי אפשר לסרב לילד עם עיניים כמו שלו ועם חיוך כמו שלו. התמימות שלו מדהימה בעיניי, היא הדבר שהכי שובה בכל האישיות שלו. פעם אחת אני וליר הצטלמנו כמו זוג הורים וילד, שהילד באמצע ומקפיצים אותי קדימה. זו אחת התמונות הכי אהובות עליי שלנו.
"ליר תחליפי איתי קצת," שמעתי את יובל אומר, "אני מת להשלים עם נטע קצת פערים."
"בכבוד." ליר אמרה בחיוך. היא צחקה, לקחה את השתייה שלה, ויובל בא להתיישב לידי. קלטתי את פלג פוזל לכיוונינו, מחייך, ואז הסתכלתי על יובל, שחייך אליי, התחיל ואמר "שנים", ואז התחיל לשאול מה עבר עליי בכל התקופה האחרונה. יובל לומד יחד עם כל הבנים באותו בית ספר, אבל הוא תמיד עסוק, הוא כמעט ולא יוצא ומבלה. הוא מעביר המון מהזמן שלו באימונים, מנסה לקבל ספורטאי מצטיין לקראת הצבא, בשחייה, אז רוב הזמן הוא באימונים. הבנים תמיד היו יורדים עליו שדווקא זה שנראה הכי קרבי, יהיה בסוף ג'ובניק וימשיך לשחות, וזה אף פעם לא הציק לו. הוא אהב לשחות מגיל צעיר והפך את זה עם השנים למקצוע. היה לנו המון על מה לדבר כשאני התמקצעתי בשירה ובמוסיקה, והוא בשחייה. היינו מבינים אחד את השני בתור אנשים שמחזיקים בתחביב שהם לא רוצים לעזוב.
"מתי הרסיטל באמת?" הוא שאל. כל השולחן פתאום היה שקט, כל אחד הפסיק את השיחה שלו והקשיב לנו. צחקתי והסתכלתי עליהם, שואלת למה כולם עצרו את השיחות שלהם. הם צחקו וגלעד אמר שגם הוא רצה לדעת את התאריך ואם זה כבר מתקרב.
"עוד בערך חודש," אמרתי בחיוך, "התקדמנו עם השנה הזו במהירות גדולה מידי."
"ממש." נאנח דניאל וחייך, ואני צחקתי, רואה אותו שותה כוס של קולה ומחייך לעצמו. הוא לא חייב אלכוהול כדי ליהנות, זה תמיד הקסים אותי. הוא וויתר על הבירה שלו בשנייה שהוא הבין שהוצאתי אוטו, ויכולתי האמת לא להגיד לו. אבל אז הוא היה כועס שלא אמרתי לו, זה כבר קרה.
"כולכם באים?" שאלתי בחיוך והסתכלתי עליהם. הם הנהנו בחיוך ופלג אמר שהם לא היו מפסידים את זה אפילו אם אובמה היה מופיע בתוכנית בידור, יחד עם קוף ותוכי שחוזר על הדברים שהוא אומר, ומקריא תגובות שכותבים על הרעיונות החדשים שיש למדינה שלו.
"אחי," הסתכל עליו דניאל מופתע, כולנו מחכים לתגובה שלו, צוחקים ממה שפלג אמר הרגע, "לא ידעתי שאתה כזה מקורי. אפשר לצאת איתך?"
"מה זה, מה זה?" יובל התקומם, "ככה אתה בוגד בי?"
"אחי…" העיר פלג, "בעלך כועס." דניאל חייך, קם, ויובל קם בתגובה, והם התחבקו חיבוק גדול, צחקו ועשו את עצמם בוכים, נאנחים ואומרים "אני סולח לך" בקולי קולות, כשכל השולחן צוחק, והאנשים בצד מסתכלים עלינו מופתעים, ולנו בכלל לא אכפת.
"דיברתם?" שאלתי את אורי אחרי סבב השוטים השלישי שלהם.
"רק היי בקטנה," היא אמרה לי בחיוך, "אבל אנחנו ילדים גדולים, לא נתנו לזה יותר מידי להפריע לנו. אני חושבת שפשוט הבנתי אותו," היא נאנחה, "ואני לא רוצה לכעוס עליו. אז אולי לא נהיה החברים הכי טובים, אבל יש לי מספיק אנשים לצידי, כך שאני לא חייבת להילחם על הקשר הזה."
"ואת חושבת שהוא רוצה לאבד את זה?" שאלתי ופזלתי בחצי מבט לפלג שישב בקצה השני של השולחן.
"לא, הוא כנראה לא רוצה, זו כנראה גם הסיבה למה כן הצלחנו לחזור לדבר לפני בערך חודש, במפגש הקודם שהיה לנו. אבל זה חייב לבוא ממנו, קשה לי להבין מה הוא רוצה שאני אהיה בשבילו כרגע. בכל מקרה, לא היה לי ספק שאני אבוא הערב, אל תדאגי, החבורה לא תתפרק שוב."
"אני שמחה לשמוע שאת אומרת את זה, קשהלי בלי החבורה הזו."
"רואים." היא חייכה אליי ולקחה לגימה מהבירה שהיא קנתה. חייכתי והנחתי את ראשי על כתפה, והיא צחקה. קלטתי שוב את מבטו של פלג, מסתכל עליי לשנייה, ממש אל העיניים. חייכתי אליו חיוך קטן, והוא חייך גם, מרים את כוס הבירה שלו ולוקח לגימה. המצב הזה מוזר, אבל זה עדיף על פניי שלא הייתה תקשורת בכלל.
"תגידי," אורי אמרה אחרי כמה דקות, "יש סיכוי שהטלפון שלך היה כבוי היום אחר הצהריים?"
"כן, חיפשת אותי?"
"כן," היא נאנחה והסתכלה עליי מהורהרת, "את אף פעם לא מכבה את הטלפון שלך. קרה משהו?"
"לא לא," חייכתי אליה, "הכל בסדר. פשוט התרכזתי קצת יותר במוסיקה, והרגשתי שאם הטלפון דולק, זו הסחת דעת נורא גדולה."
"וזה הכל?" היא שאלה. הנהנתי אליה בשקט. לא התנהגתי באופן שונה בכל הערב, היא לא אמורה לחשוד ששום דבר קרה. אני יכולה לצחוק ולהגיד לה שהכרתי בחור, אבל כל כך אין לי מושג מה זה היה, ואני בכלל בספק אם הוא יכתוב או יתקשר. אני בספק אם בכלל אפשר להתחיל קשר מהמקום הכי פגוע, ולא להתחיל אותו קל יותר, בלי המשקע שהכנסנו אליו מלכתחילה. אני רוצה שהוא יכתוב, אני מחכה לשמוע ממנו, אני פשוט מנסה להנמיך לעצמי את הציפיות.
התפזרנו באיזור שעה שתיים. דניאל אמר לי בחיוך שהוא ידבר איתי מחר, ושאהיה מוכנה שביום שבת יכול להיות ששוב הוא ירצה להוציא אותי מהבית. צחקתי ואמרתי שהוא מוזמן, שאין תוכניות מיוחדות לסופש הזה, והוא נתן לי שוב חיבוק ואמר שאין עליי. נפרדתי מכולם והלכתי לכיוון הרכב, נוסעת בחזרה הביתה, נסיעה קלה של עשרים דקות, בלי פקקים בשתיים בלילה. החניתי את הרכב ברחוב הראשי, מאזינה לעוד שתי דקות למוסיקה שהייתה ברדיו. מדהים שגם בשתיים בלילה יש שירים שאתה אוהב לשמוע. חייכתי חיוך קטן לעצמי, נאנחתי ויצאתי מהרכב, הולכת כמה צעדים לכיוון הבניין.
"נטע." שמעתי קול קורא. הרמתי את מבטי וראיתי את פלג. התקדמתי אליו לאט, מחבקת את גופי בגלל רוח שעברה בשנייה אחת ברחוב.
"איך הגעת לפה?" שאלתי אותו מופתעת.
"זה לא ממש חשוב," הוא חייך אליי, לא מושפע בכלל מהליטר בירה שהוא שתה קודם לכן, נראה פיכח כאילו עכשיו צהריים, "דברי, מה קרה?"
"מה?" שאלתי לא מבינה. הוא נאנח וחייך, ואמר שאני יכולה לעבוד על כולם, ולחייך, ולומר לאורי שהטלפון שלי היה מנותק בגלל שיצרתי, אבל הוא יודע שזה לא נכון. נאנחתי והרמתי אליו את מבטי, מרגישה את העצב נוחת מחדש על הגוף, ועל הפנים. שאלתי אותו אם הוא רוצה לעלות, במקום שנדבר ברחוב. הוא הנהן אליי בשקט, מבין שיש לי מה לספר, ועלה אחריי לכיוון הבית. ביקשתי ממנו בכניסה שיהיה ממש בשקט כי כל הבית ישן, ושיעלה לחדר שלי, שאני כבר מגיעה. הוא חייך ואמר שעכשיו הוא יודע איפה החדר שלי, ואני נעצרתי לשנייה, מסתכלת עליו בחיוך, ואומרת לו שיעלה כבר, שהוא סתם מבזבז זמן. כשהוא עלה הרגשתי את החיוך לא מצליח לרדת.
"הגעתי לשם בסביבות הצהריים, לא היה כל כך קשה להגיע לכיוון. עמדתי שם, הסתכלתי על הקבר, שתקתי, והמשכתי לשתוק. לא היה לי המון מה לומר או מה לספר לו, הרגשתי שהוא יודע שאח שלו בסדר. אף פעם לא האמנתי בזה שצריך לעמוד מול קבר ולדבר אליו יותר מידי, לספר לו על כל החוויות, כי עצם המעמד הזה, יכול להביא לשבירה טוטאלית."
"היית שם לבד?" הוא שאל אותי בשקט. הנדתי את ראשי לשלילה ואז סיפרתי לו על קבוצת החיילים שהצטרפה אליי, כעשרים דקות אחרי שהגעתי. הוא הנהן אליי בשקט והרכין את ראשו, משחק לרגע עם שתי ידיו.
"איך הרגשת שמשהו קרה לפני שבאתי?" שאלתי אותו.
"תראי, כשאתה עובד עם מישהו, על דבר כל כך אינטימי ורגיש, אז מתחילים להבין אותו, מתחילים לראות מתי הוא מגיב ככה, ואיך הוא מסתכל ככה, ועל מה הוא חושב. עד שאורי לא שאלה אותך למה הטלפון שלך היה מנותק, גם אני לא הבחנתי בזה. תאמיני לי," הוא גיחך, "את יודעת להסוות את זה טוב. אבל אחר כך נכנסת למחשבות, דברים שאני מניח שלא שולטים בהם, אתה לא שולט בזה שהמוח יכוון אותך למחשבות מסוימות. פשוט רציתי לדעת שהכל בסדר, לא חשבתי שזה העניין, ממש לא חשבתי שזה קשור לעידו."
"כל דבר קשור לעידו," נאנחתי, "כל שנייה של מחשבה בחודשים האחרונים זה עידו, כל בנאדם שאני מכירה קשור לעידו או מזכיר לי את עידו, כל שנייה של שקט, או שניות של מוסיקה, מזכירות לי אותו. אני חיה מציאות שבה עידו הוא חלק כל כך משמעותי בה, ואני לא מצליחה להתנתק. אפילו אתה מצליח יותר טוב ממני." נאנחתי, מרגישה את הייאוש יוצא מהקול שלי, ומרגישה את הכאב.
"נטע," הוא אמר וגרם לי להרים את ראשי, "את רוצה הפסקה?"
"מליצור? מלחשוב עליו? ממך?"
"מהכל," הוא אמר מיד, "מכל הלחץ שאת מכניסה את עצמך אליו, מההחלטות שלך שנובעות כל כך מהרגש הטוב, שבגללו כל כך מתחברים אלייך."
"איך אפשר לעשות הפסקה מהרגש? ממה שאתה כל כך לא שולט עליו?"
"אי אפשר לעשות הפסקה מוחלטת, אבל אפשר להרפות. כל יום מאז שפניתי אלייך אז, אני מרגיש שאת חושבת בו על עידו, ושהשיחות שלך הן על עידו. אני רוצה ערב אחד בשבילך, שלא תחשבי עליו, שלא תדברי עליו, שלא תחשבי כמה המוות שלו השפיע על מה שקורה לך עכשיו. נטע אני הוא זה שאיבד אותו, אני זה שאמור להיות בעודף של מחשבות, בעודף של שאלות, ואני לא, אני לא כי אני מצליח להרים את עצמי משם, וכשקופצת לי מחשבה עליו, אני מחייך, אומר שהוא היה האח הכי טוב בעולם, והמחשבה עוברת הלאה. אני כבר כמעט חצי שנה אחרי… אני מרגיש שאת נשברת בגללי, אני לא יכול לראות אותך ככה."
"פלג," אמרתי, מרגישה את הדמעות יורדות לי מהעיניים, "תישאר פה הלילה." הוא נאנח והסתכל עליי, לוקח טישו מהשידה שהייתה לי ליד המיטה ומעביר לי אותו. לקחתי את הטישו מידיו וניגבתי את הדמעות מהעיניים.
"אני לא יכול נטע," הוא אמר לי, "הלוואי והייתי יכול." הוא הסתכל עליי בעוד מבט עצוב, ואז קם מהמיטה. הסתכלתי עליו בעיניים דומעות, כשהוא מוציא לרגע את הטלפון מהכיס ומסתכל כנראה על השעה, ואני מנסה לקחת כמה נשימות עמוקות כדי להירגע.
"השעה שלוש בלילה," נאנחתי אחרי כמה דקות של שתיקה שנראו כמו נצח, "איך אתה חוזר הביתה?"
"אני אזמין מונית, ייקח לה עשר דקות להגיע, ועוד רבע שעה להגיע הביתה. אני יכול להשאיר אותך ככה? אני מרגיש שאני לא ממש מסוגל."
"אתה אמרת שאתה לא יכול להישאר פה." לחשתי.
"אל תריבי איתי נטע," הוא נאנח, "את הרי יודעת טוב מאוד למה אני לא יכול להישאר פה."
"אני לא רבה איתך," אמרתי, מרגישה עוד דמעה אחת יורדת על הלחיים שלי. ניגבתי גם אותה במהירות, התקדמתי קצת על המיטה ושמתי נעלי אצבע. הוא הסתכל עליי מופתע ושאל מה אני עושה, ואמרתי שאני אקפיץ אותו הביתה, שחבל על הלחכות וחבל על המונית.
"השתגעת לגמרי?" הוא שאל, תופס לי את ידי שנייה לפני שיצאתי מהדלת.
"אל תעשה מזה סיפור," אמרתי לו, "בוא, ניקח אותך הביתה."
במשך כל הנסיעה שתקנו. אני חשבתי כל הזמן למה אמרתי את מה שאמרתי. במשך כל הקשר שלי ושל פלג, לא חשבתי לשנייה על זה, לא חשבתי מעולם על זה שאני צריכה את הקרבה שלו, רוצה את החיבוק שלו, רוצה להיות עטופה בו, ולהרגיש שם בטוחה. לא הרגשתי מעולם שאני נמשכת אליו, בוודאי בגלל המחשבה, שאורי הייתה שם לפניי. אבל מה שהייתי צריכה באותו ערב, הייתה את התמיכה שידעתי שרק הוא יוכל לתת לי. אף אחד אחר לא מבין את מה שאני עוברת בחודשיים האחרונים, אף אחד לא מבין את הכאב שאני חווה ביום יום, את ההתעסקות הבלתי פוסקת עם המוות, ואת זה שבכל מקום, זה תוקף אותך, ולא עוזב. את פלג זה תוקף לרגעים, ולפעמים זה יביא אותו למקומות קיצון, לבכי המפחיד הזה שפעם ראיתי בו, שמולו נשארתי קפואה, לא יודעת מה לעשות. אבל הוא, להבדיל ממני, כבר למד איך לחיות עם זה, ואיך להמשיך לתפקד הלאה. אני יכולה לשנוא אותו על שהכניס אותי לסערת הרגשות הזו, אבל אני גם יכולה להודות לו, כי אני לומדת ממנה המון.
"עשרים וחמש או עשרים ושש?" שאלתי כשנכנסתי לתחילת הרחוב.
"עשרים ושש, איך זכרת איפה אני גר?"
"מכל הפעמים שהקפצתי את אורי לכאן אחרי שהייתה אצלי, אני לא אזכור את הדרך אל הבית שלך?" שאלתי. הוא גיחך בקטנה, ואז המשיך להסתכל ישר, אל הכביש החשוך.
"תודיעי לי כשהגעת הביתה?" הוא שאל, משחרר את החגורה ממקומה. הנהנתי אליו בשקט והרמתי בקטנה את מבטי אליו, קולטת אותו ממשיך להסתכל אל הכביש, ורק אז מעביר את עיניו אל עיניי. הוא חייך חיוך קטן ופתח את הדלת, יוצא ממנה בשקט. שנייה לפני שסגר את הדלת הוא הסתכל עליי בעוד חיוך קטן, אמר תודה על הטרמפ והתרחק מהאוטו. נשארתי דוממת לעוד מספר שניות ואז התחלתי לנסוע, חוזרת על עקבותיי. מעניין מי יהיה הראשון לכתוב אחרי ערב כזה.