מיתר קרוע- פרק 25

פלג:
במשך שבועיים ישבתי וניגנתי, יום ולילה, בין בגרות לבגרות, ישבתי וניגנתי את השיר שנטע הביאה לי במעטפה. היא שינתה כמה מילים, הכניסה עוד קצת ממה שהיה בפגישה ביני לבינה, לבין דניאל. היא הכניסה קצת מהשיחה שהייתה לנו. ישבנו שם, עוד לפני שהיא שברה אותי לחלוטין, ודיברנו על עידו, דיברנו על כל הימים הבאים, על הימים האלה שכל כך פחדתי מהם, ימי החצי שנה. אני כבר שבועיים אחרי, שבועיים שהיו עצובים ומשמחים גם יחד. סיימתי המון דברים שכבר הציקו לי, המון דברים שהם חלק נורמלי ממציאות החיים הזו- אם זה בגרויות, או אם זה התחייבויות אחרות. נשארו שלוש, שלוש שאני בטוח שאני אצליח בהן, הן גם במקצועות שאני אוהב. נשאר לי לחגוג את סיום התיכון, לחגוג עם החברים את הסיום של תקופות קשות וטובות יותר, תקופה כוללת של שתיים עשרה שנות לימודים שבורחות להן ככה. נשאר לי להתכונן נפשית לצבא.
"פלג?" שמעתי את הקול של אמא כשהיא דפקה לי בחדר ביום שישי בבוקר, מחייכת אליי. ישבתי עם הגיטרה בחדר וניגנתי, פוזיציה שהייתי בה בכל יום בשבועיים האחרונים. היא נכנסה לאט לחדר כשאני מפסיק לנגן, והביטה בי קצת חוששת.
"מה קרה?" שאלתי אותה מודאג.
"מה אתה מנגן במשך שבועיים?" היא שאלה אותי רגועה, "אני כבר שבועיים שומעת את אותה מנגינה, מנסה להבין מה היא. חשבתי שאולי אני אשמע אותה ברדיו, אבל בכל הפעמים שפתחתי רדיו, לא שמעתי אותה. שמעתי אותה רק ממך."
"כתבתי על עידו," אמרתי לה בשקט, "הרגשתי שזו הדרך לבטא את הכאב של המוות שלו אז פשוט… התחלתי לכתוב."
"עזרו לך?" היא שאלה אותי. הרמתי אליה את המבט והנהנתי בשקט. הבחורה הזו שעזרה לי, לא מדברת איתי כבר שבועיים, בהתרחקות מטורפת. אני מתאפק בכל פעם שאני רואה את דניאל לא לשאול לשלומה, ואני לא יכול, אני יודע שאני לא יכול. אני בכלל לא יודע מה הוא יודע, לא יודע אם הוא מרגיש שאחרי ששנינו נסענו אליה הביתה, שום דבר לא חזר להיות רגיל. אני לא יודע אם הוא בכלל יודע שאנחנו לא מדברים, ושזה מחרפן אותי, כי זה מרגיש לי ששיא ענק של שפיות פשוט נלקח ממני. יכולתי להמשיך לחייך ולחיות כרגיל, ובימים האחרונים אפילו חשבתי עליה פחות, חשבתי פחות על זה שהיא חסרה לי, אבל עדיין, המחסור קיים.
"את זוכרת שראית את נטע לפני שבועיים פה בבית? היא הגיעה, הייתה קצת מרוחקת…"
"כשחזרת הביתה ועפת להתקלח? מסרב לדבר על הכל?"
"זה קורה עוד פעמים," צחקתי והיא חייכה, "אבל כעיקרון כן, מוזר לי ששמת לב."
"אני תמיד שמה לב מה עובר על הבן שלי," היא נאנחה, "וכבר רציתי לשאול אותך מזמן, עליה בעיקר, על המפגשים שלכם. היא עשתה משהו? היא פגעה בך?"
"מה פתאום," נאנחתי, "אם כבר אני פגעתי בה."
"למה שתפגע בה? הרי רואים שהיא חשובה לך יותר מהרבה דברים אחרים." נאנחתי והסתכלתי עליה, מחויך קצת, נרגע. אמא תמיד יודעת לפגוע בנקודות הכי חשובות, כל אמא בעולם. כל אמא תדע לקרוא את הבן שלה יותר טוב משהרבה אחרים ידעו. נאנחתי ואמרתי לה שזה יותר מסובך משהיא חושבת, ושברור שבמקרים אחרים כבר הייתי רץ מזמן ואומר לה סליחה, אבל הסליחה שלי לא מספיקה פה, היא צריכה מרחק.
"ועבדתם על זה בכל פעם שנפגשתם? על השיר הספציפי הזה?"
"התחלנו ככה כן," אמרתי לה בחיוך, "אבל לאט לאט נפגשנו גם בלי קשר. היא הפכה להיות הדבר הכי בטוח בחיים שלי, וכשהייתי נקלע למצב לא מוסבר, היא יכלה לפרש לי את זה אפילו מרחוק. זה דברים שאפילו כשיצאתי עם אורי לא היו."
"הן החברות הכי טובות לא?" היא שאלה. הנהנתי בשקט.
"בן שלי זה מצב קשה," היא אמרה ברוגע, "אני לא רוצה אפילו לנסות להיכנס לנעליים שלך, ואני יודעת שקשה לך עכשיו, קשה לך יותר מכל תקופה אחרת שהייתה לך בחיים, אבל החברים שלך פה בשביל לתמוך בך, והמשפחה שלך פה בשביל לתמוך בך. הרגשתי שאתה קצת יותר מסוגר בחדר מזמנים אחרים. אני יודעת ש… שלא קל לחיות עכשיו עם כל המסביב, ולא קל ללכת ולבקר בבתים של אחרים בידיעה שהמשפחה שלהם שלמה בדיוק כמו שהייתה לפני שנה, שלמה מבחינת האנשים בה, בעיקר. ברור לי שיש לך את הרצון הזה לברוח מהבית, וללכת לצבא ייתן לך ניתוק מכל היומיום פה. אבל אל תשכח שאתה תמיד יכול לבוא ולדבר."
"את חושבת עליו הרבה?" שאלתי והנחתי את הגיטרה בצד המיטה.
"כל יום בערך, כל שעה, כל הזמן. זה לא דבר שיוצא מהמוח, לא לך, לא לי, לא לאבא." היא המשיכה להיאנח וסיפרה שהיא מרגישה שמתישהו נכון יהיה להפוך את החדר של עידו למשהו, שנכון יהיה לנקות אותו קצת, לסדר אותו קצת, לשנות בו דברים. שנכון יהיה למסור את הדברים שכבר אין בהם שימוש, ולשמור את הדברים שזכה להם במשך החיים, ושתמיד יהיו נחלת המשפחה- תעודות, תמונות, הצטיינויות. היא אמרה שהיא מרגישה שמתישהו היא תהיה מסוגלת להפנים עם העובדה שהוא לא יחזור.
"זה עוד לא קרה?" שאלתי. היא הרימה את הראש והביטה בי.
"לא, ההנחה הסופית עוד לא קרתה. אני בטוחה שיום אחד אני אתעורר ואבין שהוא איננו, ושהוא לא יחזור, אבל עד עכשיו אני עוד מחכה בשישי בצהריים לדפיקה בדלת, לחיוך שלו עם התיק על הגב, לחיבוק של שניכם. כאמא, ואפילו כמישהי זרה לכם, זה היה מחזה מדהים לראות."
"את יודעת מי עזר לי להבין שהוא כבר לא יחזור?" שאלתי אותה בחיוך קטן.
"נטע." היא אמרה מיד. הנהנתי אליה בשקט ושיחקתי עם שתי ידיי. היא נאנחה ואמרה שהיא באמת נשמעת כמו בנאדם מיוחד, והתעניינה לדעת מה היא אמרה שעזר לי. אמרתי שזה לא משהו ספציפי שהיא אמרה, אלא שזה התהליך של הכתיבה שחידד לי יותר ויותר את המרחק בינינו, מרחק שהוא בלתי ניתן לגישור. הוא נמצא רחוק ממני, לא יכול לענות על שום שאלה שאשאל, ולא יכול להתייעץ איתי על הדברים שאני רוצה שהוא יתייעץ, הוא לא יכול לצאת איתי ולשתות או לאכול, ואני לא יכול לראות אותו כובש עוד פסגה ברשימת החלומות שלו. כל החלומות שהוא הגשים עד שהוא נהרג, היו חלומות מדהימים והעניקו לו את החיים הטובים שהיו לו, ובזה אני נאחז. אני נאחז בזה שהוא יצא מהעולם כשטוב לו, כשהוא חשב על המשפחה שכל כך אוהבת אותו, וידע כמה השפיע על החיים של כל מי שהיה סביבו. הוא לא היה סתם אחד, הוא לא היה איזה אדם שמסתובב לו ברחוב בלי משמעות, בלי עניין. היה עניין בכל דבר ששם עליו את היד, בכל בנאדם שעזר לו. אני זוכר שאמרתי לנטע עוד מזמן שהוא האח הטוב יותר, אבל זו הייתה מלחמה ידועה מראש. במלחמה הזו לא היה אכפת לי להפסיד, במלחמה שלו, הלוואי והייתי מנצח.
"את רוצה לשמוע?" שאלתי את אמא אחרי שתיקה. היא הרימה אליי את הראש והנהנה בשקט, מחייכת אליי קצת, מעבירה קצוות שיער למאחוריי האוזן. אמא לא בכתה, היא גיבורה בלא לבכות, היא יודעת שאני ועידו לא יכולים לסבול לראות אותה בוכה. לקחתי את הגיטרה ופרטתי קצת על המיתרים, מחכה לנשום קצת, ולהתחיל לנגן ולשיר.
"…ובחיים
הרי אמרת
אל תשבר
אתה אמרת לי, להתגבר,
לתת לרגשות מקום זה פרס,
תמיד הנחת להוציאן מהמשחק.
הרי אמרת
לא לבכות
אבל, כבר לא תוכל להשפיע
אתה רחוק,
מימד אחר
הערצתי בחייך, במותך אפילו יותר…"
"מי ידע שאתה יכול לשיר ככה…" היא נאנחה בחיוך קטן, רגוע. חייכתי ואמרתי לה שעבדתי על זה, שזה לא בא בכל כך קלות כמו שלפעמים זה נדמה. היא נאנחה ואמרה שזה מדהים, שזה אפילו לא מרגיש רק למקרה הספציפי שלנו, אלא מדבר מגרונם של אלפי אנשים. הסתכלתי עליה מחויך כשהיא המשיכה ואמרה, שזה כמו שיר אוניברסלי, על האובדן, על ההשפעה שאחרי המוות, ההשפעה העקיפה של המוות על מי שנשאר בחיים, ולא של המת באופן אקטיבי. הרי מי שנהרג, כבר לא יוכל לדבר, והלוואי והיינו יכולים לשתף אותו במה שאנחנו מרגישים ובמה שקורה כאן עכשיו, בלעדיו.
"אף בנאדם לא מייחל למה שקרה לנו כמשפחה," אמרתי לאמא, "אבל תראי כמה אנחנו חזקים יותר, מי יכול מולנו, מה יכול לקרות שישבור אותנו יותר מזה? אנחנו חסינים מהכל. עידו נתן לנו כל כך הרבה בזמן שהיה חי, לך כבן, לי כאח, וזה דברים שניקח איתנו לכל החיים. אני בטוח שהוא יודע כמה הוא היה חשוב לנו, וכמה החיים בלעדיו הם פשוט לא אותו דבר. אבל הוא יושב למעלה, צוחק, אומר שרק אנחנו יכולים לשבת ביום שישי בבוקר, לנגן שיר עצוב ולהמשיך אחר כך ביום רגיל של בישולים, של אורחים, של יציאות. רק אנחנו יכולים להתנתק למשך שעה מכל מה שמסביב, ולחשוב על המשפחה שלנו, לחשוב על כמה מזל יש לנו שנולדנו לכאן, אליכם."
"אתה באמת מרגיש ככה?" היא שאלה בקול שבור.
"תמיד הרגשתי ככה, גם כשהייתי קצת יותר חוליגן, ובמרד הנעורים שלי. הוא הפסיק ברגע שהמציאות החליטה להכות בי, חזק יותר משהכתה בכל החברים האחרים שלי. אבל הנה, ככה אני מסיים י"ב, ככה אני בוחר לזכור את העבר, ולהמשיך הלאה. אמא אני עוד חודש על מדים, גאה, שמח, מחכה כבר, מתרגש לרגע הזה. עידו היה מוחץ אותי בתוך החיבוק שלו ואומר לי שהוא ישמור עליי, גם מרחוק, גם כשישתחרר, ואני הייתי אומר ששום טירונות מפחידה, ושום מפקדים מפחידים לא יפחידו אותי. אח שלי היה מפקד, הכי קשוח, והכי טוב לב. גם להם יהיה לב. אני מחכה לחוות קצת מכל מה שסיפר לי, מכל הרגעים שהוא רצה בהם רק הביתה, אבל הרגיש שהוא עושה משהו חשוב בשבילו ובשביל המדינה. אני מחכה למדים הירוקים, לנשק, לשטח, מחכה לצאת ולחזור כמפקד, ואולי אפילו להגיע לבה"ד אחד, כמוהו, לסיים את הדרך שלא הספיק לסיים."
"לא אמרת לי מזמן שאתה לא רוצה ללכת בדרך שלו? אלא לסלול לך דרך אחרת?"
"היא לא תהיה הדרך שלו, היא תהיה במקום אחר, בחטיבה אחרת, ואולי תצטלב רק בסוף. ואמא, גם ואלוהים ירצה, והאויבים שלנו יחליטו לתקוף שוב את המדינה המקסימה שלנו, ואני אלך ואלחם שם בגופי, אל תדאגי, אני אחזור בריא ושלם. אני לא משאיר אותך לבד."
"ילד שלי זו הדרך שלך, ואני כאמא לעולם לא אגיד לך לא. תמיד הלכת ובחרת בדרכים המסוכנות, וחזרת מהן, ונלחמת בהן. תמיד הלכת על האתגר, לא על המשעמם, והייתי בטוחה שגם אתה וגם עידו, לא תוותרו על השירות הכי משמעותי שתרגישו שאתם יכולים לעשות. בעוד חודש אני אתרגש לראות אותך הולך ממני, עולה על האוטובוס, נוסע להפוך להיות חייל. אני אהיה האמא הכי גאה בעולם, אל תדאג, גם עכשיו אני האמא הכי גאה בעולם."
"גם אם אני עושה טעויות, עובר על חוקים, או מרגש אותך עד דמעות?"
"כן, גם כשאתה כזה פילוסופי כמו שאתה הכי אוהב." היא צחקה. חייכתי אליה ונתתי לה חיבוק, חיבוק בין בן לאם חזק מכל חיבוק בעולם. היא נשקה לראשי וקמה מהמיטה, משאירה אותי להמשיך לנגן לי בחדר, לנגן בחיוך. חצי שעה אחר כך כתבתי בקבוצה של החבורה שאין מצב שלא יוצאים הערב, וכולם התחילו להתעורר.
עידו, נולדנו למשפחה הטובה ביותר שיכולנו להיוולד אליה, אני מתחייב על כך.