מיתר קרוע- פרק 29

נטע:
"הפכנו במשך החודשיים האחרונים להיות הידידים הכי טובים. היינו מדברים יותר ממני וממך, יותר ממני ומדניאל. הוא היה שיא ומקור השפיות שלי, וגם שיא הפריקה. לא הפסקנו לחשוב על עידו, לא הפסקנו לחשוב כמה הוא חסר לנו וכמה היינו רוצים לגרום למציאות הזו להיראות אחרת. כל פעם כשהוא היה מרגיש צורך לכתוב משהו או לבטא משהו, הוא היה מתקשר אליי, ואני הייתי זמינה בשבילו. היינו אחד בשביל השנייה כל כך קרובים וכל כך שם, שפשוט התרגלנו לזה שאנחנו בקשר שלא ייגמר. עכשיו זה כבר אחרת," נאנחתי בשקט, "עכשיו שנינו הבנו שצריך לתת לזה גבול." אורי ישבה מולי והסתכלה עליי מופתעת, בקפה של יום שלישי רנדומלי, פשוט ביקשתי ממנה שניפגש כדי שנוכל לדבר. כבר כמה שבועות רציתי לספר לה על כל מה שהלך מסביב ושהיא בכלל לא הייתה מודעת אליו. הרגשתי שהיא צריכה לדעת. מעבר לזה, הרגשתי שמגיע לה לדעת למה אני מצוברחת, יותר מאשר להגיד לה שזה ענייני בנות ושזה יעבור.
"מתי התחלתם לדבר?" היא שאלה אחרי כמה דקות של שקט.
"אני לא יודעת להגיד לך תאריך מדויק," אמרתי מיד, "זה התחיל בשיחת טלפון שלו, הוא רצה לכתוב על עידו, שיר את יודעת, רצה קצת להשתמש בכישורי המוסיקה שעידו נתן לו ולכתוב עליו כדי לפרוק. נפגשנו כמה ימים אחר כך, מאז הכל התחיל."
"הוא חסר לך?" היא שאלה והסתכלה עליי.
"מאוד," אמרתי מיד, לא מתכוונת להסתיר שום רגש, "אבל בין הגעגוע לבין מה שקורה בפועל, יש מרחק ענק. אני לא יכולה לדבר איתו, לא יכולה לעצמי, לו, לדן, לכולם."
"לא יכולה בגללי?" היא שאלה. הסתכלתי עליה ונאנחתי, מרכינה קצת את ראשי וחושבת מה לומר. לא היה בה טיפה של כעס, אלא רצון להבין. אני מניחה שכל מה שהיא רצתה לדעת זה מה קורה עכשיו ואם אני בסדר. חברות טובות תמיד ירצו בטובתך, לא משנה אם פגעת או אם עשית משהו שאסור. הן לא יסבלו לראות אותך עצוב ומדוכא, בעיקר לא מאנשים. נאנחתי ואמרתי לה שזה לא בגללה, והלואי וזה היה רק זה. העניין הוא שאני לא מרגישה שאני לא יכולה לדבר איתו כי אני רוצה אותו, אלא כי מאסתי בלדבר על המוות, וכי מאסתי בלהתעסק בשכול. כואב לי להתעורר בבוקר ולחשוב על מה שאין ועל מה שלא יחזור, כואב לי ללכת לאכול צהריים ולחשוב שהוא כבר לא יאכל, וכואב לי ללכת לישון בלילה עם מחשבה על עוד מילה כואבת שאפשר להוסיף לשיר. הפכתי את כל מה שמסביבי לזה, ונכנסתי לזה, בלי יכולת לצאת.
"התאהבת בו?" היא שאלה אותי אחרי שתיקה.
"כן," אמרתי מיד, "חזק אפילו."
"ועכשיו?" היא נאנחה, ואני ראיתי בעיניה טיפה של ניצוץ. זה היה ניצוץ שיכול להפוך לבכי מאוד מהר, מהר ברמה שאני אפילו לא יכולה להגיע אליה. מיד נאנחתי והרמתי את המפית שהייתה על השולחן והגשתי לה, והיא צחקה צחוק קטן ונפלה מעיניה דמעה קטנה.
"למה את בוכה?" שאלתי אותה, בזמן שהיא מנגבת דמעה קטנה ומרכינה את ראשה.
"כשהחברה הכי טובה שלך מספרת לך שהיא התאהבה באקס שלך, יש שתי אפשרויות, או לקלל ולהרביץ ולהגיד שמבחינתינו זה נגמר, או להשלים עם העניין ולבכות לבד, כי זו סיטואציה גרועה. אני לא יכולה להגיד לך בלב שלם שאם את ופלג הייתם מתחילים לצאת, זה היה בסדר מבחינתי."
"זה די ברור," אמרתי מיד, "וכמובן שלא הייתי עושה את זה. החברות שלנו היא באמת מעל הכל, כי בסופו של דבר מי כן החזיק אותי הכי שפויה בתקופה שבה היה לי הכי הכי קשה כשעידו נהרג? הריחוק שלנו היה בתקופה האחרונה, בא רק בגלל הכניסה של פלג לחיים שלי, כנראה כי הוא ידע לתת לי את התשובות האלה שאפילו את לא יכולת, קצת להסביר לי מה עבר עליו כלאבד אח, לא כלאבד אח של חבר של חברה שלי. מבינה?"
"נטע מה עכשיו? הריחוק שלכם זה כי את מפחדת להיות קרובה אליו ולרצות אותו? זו התרופה שלך לרגשות?"
"לפני כמה ימים התעוררתי בבוקר ודן היה לידי," גיחכתי וחייכתי אליה, "והוא הצטער שהוא העיר אותי בשיחת טלפון, והנשיקות שלו הרגיעו אותי, ולהיות קרובה אליו הספיק לי. אני לא רוצה את פלג, אני רוצה את המצב הקיים."
"אז למה את ופלג לא מדברים?" היא אמרה מיד.
"כי דברים קרו," אמרתי, "כי השיחה האחרונה שניהלנו, שהייתה מהקשות שניהלתי בכל החיים שלי, לא נותנת למצב לחזור כרגע לאיפה שהוא היה. לא רק אני רציתי, גם הוא, ואני את התרופה שלי מצאתי. זה לא בעניין של מישהו חדש משכיח מישהו ישן, אבל לו אין במי להיאחז עכשיו. את הרגשות שהוא מרגיש, הוא כנראה יוכל לרפא עם המרחק ועם הזמן. זה משהו שאני לא יכולה לשבור. אני מתגעגעת אליו בתור אחד הידידים הכי טובים שלי, והוא אולי מתגעגע לכל הקרבה שהייתה לנו."
"קרה משהו? או בפוטנציאל? הייתם קרובים, משהו?"
"כלום," אמרתי מיד, "פשוט חיבור אינטימי של מילים שאי אפשר לנתק."
"את אומרת בעצמך שאי אפשר לנתק," היא אמרה ושתתה מכוס המים שלה, "ואת מנתקת. זה אבסורדי מבחינתי להגיד לך את זה ויהיה אבסורדי לכל מישהי שהחברה הכי טובה שלה בקשר עם האקס שלה, אבל את ופלג צריכים לדבר. אני לא יודעת מה קורה איתו כרגע, ולא בקשר עם רוב החבורה, וגם לא אשאל אותם עליו, כי זה בנים, הם יעבירו את המידע הזה בשנייה. מה שכן, כשאני רואה אותך מדברת על התקופה הזו, על החודשים האלה, אז מעבר לעצב שלך, רואים שאכפת לך ממנו ברמה אחרת. ואת נותנת לזה להתפרק מתוך הנחות יסוד שאין להם בסיס. את זו שהתרחקת, לא הוא רצה להתרחק. הוא לא אמר לך שהוא רוצה לשים גבול, אלא את הבנת בשביל שניכם, שזה מה שנכון לעשות. מה אם מבחינתו זה הפוך? מה אם מבחינתו הוא יכול לדעת איך להשאיר את זה כידידים נטו ואת לא צריכה את המרחק? אם עכשיו הוא היה מתקשר, לא היית עונה? לא היית מתרגשת מהשיחה?"
"יש במי להיאחז," אמרתי, קולטת הודעה קטנה מדן בטלפון ומעבירה אותו לצד אחר בשולחן, "פלג ואני צריכים מרחק. אני צריכה מרחק מפלג, בסדר?"
"יופי, עכשיו כשצימצמנו את זה רק לך ואת לא מכלילה אותו גם בתפיסה שלך, למה באמת להתרחק?"
"כי אני צריכה ללמוד להסתדר בתקופה הזו בלעדיו, והאמת צריכה גם להתחיל להתמודד בתקופות בלי דניאל. בעוד חודש מהיום הם על מדים, זמינים אחת לכמה ימים במקרה הטוב, ואין לך את המקום הבטוח לפנות אליו. התקופה הקשה הזו עוד רגע עוברת, והם ילכו למקום אחר, מנותקים. לא נהיה זמינים כמו שהיינו בימים האלה, לא נוכל להתקשר שלוש פעמים ביום כשבאה מילה או מחשבה למוח, ואני צריכה להבין איך לשרוד את זה לבד. את מכירה אותי," נאנחתי והסתכלתי עליה, "בסופו של דבר אני הכי מבינה את עצמי, ובחודשים האחרונים לא רק אני הייתי המצפן שלי, אלא הוא. הפוקוס הוא המרכז שהוא רק שלי, ורק על ידי ריחוק אני אוכל לחזור אליו."
"כל כך פילוסופית שזה מפחיד," היא נאנחה, "מה דניאל אמר על כל העניין?" היא שאלה מתעניינת.
"הוא אמר שאנחנו צמד מפגרים," צחקתי, "שצריכים לחזור לדבר כי זה מטומטם. אני אמרתי לו שיש דברים אחרים שצריך להתעסק בהם. הרסיטל בעוד רגע וחצי, באמת בעוד רגע וחצי. אחריו יהיה קל יותר."
נפרדתי מאורי שעה אחר כך, כשהיא המשיכה לשאול את כל השאלות שעניינו אותה, ואני עניתי, עניתי מתוך החובה והצורך שלי לשתף אותה בכל מה שעבר עליי בתקופה האחרונה. היא לא כעסה על שום דבר, להיפך, היא הבינה את הצורך שלי באנשים שדיברתי איתם, ובמה שחשפתי מולם. היא הרגישה במשך הזמן הזה שמשהו עובר עליי, אבל הייתה מנועה מלשאול. היא הרגישה שגם אם היא לא יודעת, יש מי שיודע ויש מי שעוזר. אני פשוט חושבת שהיא לא תיארה לעצמה שאחד מהאנשים שהכי משפיעים עליי כרגע, זה האקס שלה.
הגעתי הביתה ועליתי לחדר, מניחה את הגיטרה בין שתי ידיי ומתחילה לנגן לפי האקורדים את חמשת השירים של הרסיטל. שרתי כי רציתי לשיר, שרתי כי היה בא לי לשמוע את הקול שלי משתלט שוב על החדר. חשבתי על קטעי הקישור, חשבתי על מה יכול להיות בחושך הזה ובקול שלי שימלא את האולם. הרבה מגיעים, הרבה אנשים שחשוב לי שיראו כמה התפתחתי בשנים האחרונות, אנשים שגם אם תמיד יהיו לטובתי, יוכלו באמת להצביע על הדברים שהכי ריגשו אותם.
"הלו." עניתי לטלפון מדן שקטע את הנגינה שלי, ממש כמה שניות לפני סיום השיר החמישי.
"יש לך סיכוי לקחת את האוטו ולנסוע לפארק רבין עכשיו?"
"בטח," אמרתי מיד ושמתי את הגיטרה בצד, "סדרת חינוך?"
"משהו כזה, אבל לא ממש. עניין של הקצינים של הפלוגה. לא הערתי אותך או משהו נכון?"
"דן דן, כשחבר שלי שהוא קצין בצבא מתקשר, אני גם אתעורר בשבילו, אל תצחיק אותי. להביא משהו?"
"לא לא זה בסדר, אני פשוט לא יכול להגיע אלייך אבל אני יכול שתבואי לפה. אני מחכה לך, תתקשרי כשאת קרובה." ניתקתי את השיחה והחלפתי מהר את הבגדים ויצאתי לרכב. בדרך עצרתי ליד פיצרייה קרובה ולקחתי שלושה משולשים של פיצה, כי ידעתי שרוב הסיכויים הוא רעב. אני מניחה שאני מגיבה אחרת ממה שרוב האנשים היו מגיבים, היו מתלהבים וצורחים לטלפון שלחבר הקרבי שלהם יש בכלל זמן אליהם, או שואלים במשך חמש דקות שלמות למה הוא בעיר ולמה הוא לא סיפר. אני חוסכת זמן. אם הוא מבקש להגיע, והוא פה, לא כדאי לבזבז זמן על שיחה בטלפון, אלא כדאי לראות אותו כמה שיותר. אני מרגישה אליו כבר משהו שהוא יותר משחשבתי שארגיש.
"דן!" קראתי כשראיתי אותו עומד עם הטלפון שלו, על מדי ב' שישבו עליו יותר מידי טוב. הנשק היה עליו, מופנה לכיוון הצד, והוא צחק וחייך אליי, מתקדם אליי בחיוך. הוא נתן לי חיבוק חזק כשהתקרבתי, והסתכל לרגע לצדדים. עמדתי ליד חנייה חשוכה, כך שהוא שם לב שאף אחד לא רואה, ונתן לי נשיקה קלה על השפתיים, בכל זאת, שילוב ראוי.
"איזה כיף שבאת." הוא אמר לי כשהוא קרוב אליי, מסתכל עליי. גם בחושך יכולתי לראות את עיניו היפות.
"אמנם לא התראינו שלושה ימים אבל זה עדיין הרבה. עכשיו תסביר לי מה אתה עושה פה?"
"לקחו את הסגל ליום איחוד ציפיות, משהו כזה. עשינו איזה טיול, ואז איזה סדנא, ודיברנו קצת על התוכניות לעתיד ועל החבר'ה ועל ההתרשמות שלנו מהקורס הספציפי הזה. הם אחלה של חבר'ה החיילים שלנו."
"לפני שאשכח," אמרתי בחיוך והגשתי לו את השקית, "קח זה בשבילך. חשבתי אולי תהיה רעב." הוא הסתכל עליי לא מבין ולקח ממני את השקית שהייתה חמה. הוא הסתכל לתוכה וחייך חיוך קטן ואז עטף אותי בחיבוקו, ואני הרחתי את ריח הכביסה שלו שעדיין היה על המדים למרות שעברו כבר שלושה ימים משכובסו.
"אני אוהב אותך." הוא אמר כשהוא מסתכל עליי בחיוך. הרמתי את ראשי אליו וחייכתי, מרגישה את קצב פעימות הלב שלי עולה ועולה, ואת החיוך רק מתרחב.
"גם אני אוהבת אותך." אמרתי לו בצחוק, כשהוא נותן לי עוד נשיקה אוהבת על השפתיים והולך יחד איתי לכיוון החברים שלו.