'‘מכולן אותך ביקשתי'’ – פרק 1

נקודת מבט לירון:
"ארזתם הכל?" שאלה אימא כשהיינו בבית.
"כן, אני חושבת." ענתה אליאן.
"ומה איתך לירון, ארזת הכל?" שאלה אימא.
"כנ"ל" עניתי ביובש והסטתי את מבטי לכיוון מסך האייפון שלי.
אבא העמיס את מזוודות של אליאן ושלי על התא מטען.
"טוב, הגיע הזמן, צריך ללכת." אמר אבא.
אליאן ואני נפרדנו מאימא ונכנסנו למכונית.
השענתי את ראשי על חלון המכונית, הבטתי בנופים העוברים ושבים על פניי, באנשים ההולכים על המדרכה, בעצים הירוקים.
הנסיעה עברה בשקט, כל אחד היה שקוע במחשבות שלו.
"לירון, אני מקווה שאתה מבין, לא השארת לנו ברירה." אמר אבא.
"כן, כן מה שתגיד." אמרתי וגלגלתי עיניים.
"לירון, אני יודע שאתה כועס, אבל…" אמר אבא.
"אבל מה, אני חושב שיש לי את כל הסיבות שבעולם לכעוס, אתם זורקים אותנו לפנימייה מעפנה, אתם…" אמרתי בחצי צעקה.
"לירון…" אליאן קטעה את דבריי.
"לא, אני לא מבין איך לא רואה את זה. הם זורקים אותנו לאיזו פנימייה מעפנה בגלל שאנחנו כמו מטרד בשבילם, הם זורקים אותנו לפנימייה כי הם רוצים להתפטר ממני וגם ממך." אמרתי בחצי צעקה.
"זה לא נכון לירוני, זה באמת לא נכון. אימא ואני אוהב אתכם מאוד, אתם האושר שלנו בחיים שלנו, אתם החיים שלנו." אמר אבא.
"דברים שאוהבים לא זורקים לזבל." סיננתי בין שיניי.
"דיי לירון, בואי ניתן לזה צ'אנס." אמרה אליאן בשקט והניחה את ידה על ידי.
אם יש דבר שאיכשהו עוד מצליח לנחם אותי, זו העבודה שאני לא לבד בזה, שאליאן איתי. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה.
שאר הנסיעה המשיכה בשקט, חיברתי אוזניות לאוזניי והקשבתי למוזיקה, זה עדיף מאשר לשמוע את הזיבולי שכל של אבא, על כמה שהוא ואימא אוהבים אותנו.
הרי, אם הם באמת היו אוהבים אותנו הם לא היו זורקים אותנו באיזו פנימייה מעפנה.
"הגענו." אמר אבא ועצר את המכונית ליד הפנימייה.
"ווהו, איזה כיף. הגענו." אמרתי בשמחה מזויפת.
ואז אליאן ואני נפרדנו מאבא.
"לירוני, אני רוצה שתדע שאנחנו באמת אוהבים אתכם, ואני בטוח שיהיה לכם כיף כאן, וחוץ מזה שבכל סוף שבוע אתם בבית. תהיה ילד טוב ושמור על אחותך." אמר אבא והתחבקנו.
אבא נכנס למכונית ונסע, אליאן ואני עמדנו בפתח הפנימייה עם המזוודות.
"שניכנס?" שאלה אליאן בחיוך.
"ניכנס." עניתי בלית ברירה.
נכנסנו לפנימייה, הפנימייה הייתה מלאה בירוק, הפנימייה הייתה מוקפת בדשא ירוק וילדים רצו והתרוצצו בכל מקום.
"אז אתם הילדים של מתן ופאר, אני מבין." שמענו קול מאחורינו שגרם לי ולאליאן לקפוץ מבהלה קלה.
הסתובבנו וראינו דמות של גבר בשנות החמישים לחייו, לבוש בחליפה. וואלה האמת אין לי מושג מאיפה הוא הוציא את החליפה הזאת, אולי מהבר מצווה?
"כן, אני לירון וזאת אחותי אליאן." אמרתי ביובש.
"ממ… מעניין." הוא אמר והחל לבחון אותי ואת אליאן בעיניו.
"כשתסיים רק תוכל להראות לנו איפה נמצאים החדרים, למה אני חייב שינה." אמרתי ופיהקתי.
"כן… כבר הזהירו אותי לגביך." הוא אמר.
"סליחה?" שאלתי בפליאה.
"אמרו לי שאתה נוטה להיות חוצפן." הוא אמר הבטתי באליאן שעמדה לידי וצחקקה לה בשקט.
"חוצפה זה השם השני שלי." אמרתי וחייכתי חיוך מנצח.
אני שונא אותו, אני נמצא במקום הזה רק חמש דקות וכבר בא לי ללכת מפה, ללכת אמרתי, התכוונתי לעוף מפה.
ואז המנהל החל להוביל אותנו לחדרים, כל אחד לחדר שלו.
"ואחרון חביב, לירון." הוא אמר.
פ'חח מחוצפן הפכתי לחביב, קלטתי את המנהל הזה, חנפן.
"זה החדר שלך, בינתיים אתה לבד בחדר, עד שיגיע ילד חדש." הוא אמר.
"מהמם." אמרתי בציניות.
באמת, החדר מעורר בחילה, כל המקום הזה גורם לי חשק לרצות להקיא.
"אז, תהנה." הוא אמר ומיהר לצאת מחדרי.
"ליהנות?
האמת, אני לא בטוח בקשר לזה." מלמלתי.
נזרקתי על המיטה שלי ובהיתי בתקרה, שינה טובה לא תזיק.
"אה, ואם לא אמרתי השיעור הראשון מתחיל בעוד עשר דקות, כדאי שתזדרז, לא כדאי שתאחר כבר לשיעור הראשון שלך." אמר המנהל כשנכנס לחדרי.
כבר אמרתי שאני שונא אותו?