“מכולן אותך ביקשתי” – פרק 7

נקודת מבט אליאן:
"כולם לפתוח את הספר בעמוד מאה עשרים וחמש, היום נתרגל קצת משוואות לקראת הבגרות שקרבה ובאה." אמרה המורה.
תקראו לי חננה, אבל אני אוהבת שיעורי מתמטיקה, אני אוהבת שצריך לאמץ אץ המוח שלנו לחשוב הרבה עד שמגיעים לפתרון, אני כזאת שאוהבת אתגרים.
"טוב, אז מי יכול להגיד לי איך אני פותרת את המשוואה המאוד מסובכת הזאת?" שאלה המורה.
הסתכלתי על המשוואה, קראתי שוב את השאלה.
"קדימה אליאן לחשוב." מלמלתי לעצמי.
האמת, זה באמת היה תרגיל קשה, קשה שבינתיים אף אחד מהתלמידים שהיו בכיתה לא הצליחו לפתור.
"אולי בכל זאת יש למישהו רעיון איך לפתור את המשוואה?" שאלה המורה.
הסתכלתי שוב על המשוואה ולקחתי עט והתחלתי לכתוב.
"טוב, אז אם לאף אחד רעיון אני…"
"אני יודעת!" צעקתי וכולם סובבו את מבטם אליי, חייכתי חיוך מבויש.
קמתי ממקומי ופסעתי לכיוון הלוח.
"אפשר?" שאלתי את המורה והצבעתי על הטוש שהיה בידה, המורה נתנה לי את הטוש.
לקחתי את הטוש והתקדמתי לכיוון הלוח מוחקת עם ידי כמה דברים שהיו כתובים על הלוח מפנה לי מקום לכתוב.
"אוקיי." מלמלתי ויד אחת שלי אחזה בטוש והיד השנייה עם המחברת, היה שקט בכיתה כולם הביטו בי במתח כולל המורה.
ואז התחלתי לכתוב על הלוח, לאחר שסיימתי לכתוב עברתי על הכל לראות שלא שכחתי כלום.
"סיימתי." אמרתי וסגרתי את הטוש והנחתי על השולחן של המורה.
המורה החלה להתקרב ללוח ובדקה את הפתרון שלי.
השקט בכיתה המשיך, נעמדתי ליד הלוח יחד עם המחברת שלי.
המורה הסיטה את מבטה מהלוח לכיווני.
"אליאן, כל הכבוד." היא אמרה וחייכה ואז כולם החלו למחוא כפיים, ואני חייכתי חיוך מנצח.
הפעמון צלצל וסופסוף הגיעה ההפסקה כולם קמו ממקומם.
"רגע, אני עוד לא סיימתי." אמרה המורה וכולם נאנחו.
"שיעורי בית, תעשו את עמוד מאה שלושים וחמש כל העמוד." היא אמרה.
"זהו, עכשיו אתם משוחררים." היא אמרה וחייכה חיוך מרוצה ויצאה מהכיתה.
"זה היה ממש מרשים איך שפתרת התרגיל קודם." אמרה תאיר בזמן ששתינו הסתובבנו בחצר.
"תודה." אמרתי וחייכתי.
"האמת, אני לא מבינה איך פתאום קפץ לך הפתרון לראש." היא אמרה.
"קורה." אמרתי ומשכתי כתפיים.
"אליאן!" שמעתי מישהו קורה לי. חיפשתי לראות מי קרא לי ואז ראיתי את לירון.
"בואי." אמרתי לתאיר ומשכתי אותה איתי ושתינו פסענו לכיוונו של לירון.

נקודת מבט זוהר:
"היי." אמרה אליאן כשהיא ותאיר הגיעו.
"היי." אמרתי וחייכתי אליה והיא חייכה אליי חזרה.
"איפה היית היום בבוקר?" שאלה תאיר בתקיפות.
"מה זאת אומרת איפה הייתי, פה, לאן עוד יש לי ללכת?" שאלתי.
"איפה היית בארוחת בוקר?" היא שאלה.
"נו מה חקירה עכשיו?" שאלתי בחצי צעקה.
"אני וסתיו רצינו ללכת לחפש אותך, דאגנו לך." היא אמרה בחצי צעקה.
"הלוו, מה סתיו, מה קורה פה, מה פתאום את וסתיו ללכת ביחד." אמרתי במעט עצבים.
"רצינו לחפש אותך." היא הסבירה.
"תפסיקי לדאוג לי תאיר, אני מספיק גדול בשביל לדאוג לעצמי. את פשוט תדאגי ללימודים שלך." אמרתי בחצי צעקה.
תאיר היא כמו אחותי הקטנה, גדלנו יחד, היינו ממש כמו אחים. כל השנים האלה דאגתי לה ושמרתי עלייה, חשוב לי שתאיר תלמד ותצליח שלא תהיה כמוני, למה ממני כבר לא ייצא כלום.
"אוף איתך, למה הכל כל כך סודי אצלך, נמאס לי שאתה צועק עליי ואומר לי מה לעשות." היא אמרה בקול פגוע.
לא התכוונתי לדבר ככה לתאיר, אני יודע שהכוונות של תאיר טובות ושהיא באמת דואגת לי, אבל אני לא יכול להכניס אותה לזה, לסכן אותה ככה.
"מצטער תותי." אמרתי ומשכתי את תאיר אליי לחיבוק.
"האמת, שלי ולאליאן יש המריבות האלה כל הזמן, כל הזמן היא מנדנדת לי להיכנס לכיתה." אמר לירון.
"במקום שתגיד תודה אתה מתייחס לזה כאל משהו רע, אני רק דואגת לעתיד של אח שלי." אמרה אליאן ושלחה מבט רצחני ללירון.
"אני פשוט לא קולט איך יכול להיות שאתם אחים. אליאן כזאת… כזאת חכמה ואתה טיפש כמו נעל." אמרתי ללירון ואליאן ותאיר צחקו וצחקתי גם אני
"טיפש כמו נעל, אני?
הצחקת אותי. אל תשכח בזכות מי הצלחנו לגרום למורה להוציא אותנו מהכיתה." הוא אמר.
"אז היה לך רעיון טוב, פוקס." אמרתי בגיחוך.
"זה ממש אבל ממש לא היה פוקס זה היה…"
"אני לא מאמינה לירון, אני לא מאמינה שעשית את זה." אליאן קטעה את השיחה שלנו.
"אואו, מישהו כאן הסתבך.
"אני…" לירון התחיל לגמגם.
"אתה מטומטם!" אליאן אמרה בחצי צעקה.
"אתה רואה אפילו אליאן חושבת כמוני." אמרתי ונקרעתי מצחוק.
"לא, אני ממש לא חושבת כמוך. אני אישית חושבת ששניכם מטומטמים." היא אמרה בחצי צעקה.
ואיך ששמעתי את זה הפסקתי לצחוק והבטתי בה הרמת גבה.
"ברוך הבא למועדון." אמר לירון בגיחוך.
"אתם פשוט טיפשים, אתם זורקים את העתיד שלכם לפח." היא אמרה.
"את יודעת מה הבעיה שלך את?" שאלתי בעצבים.
"לא, אבל אני מניחה שאדון גאון יגיד לי." היא אמרה.
"הבעיה שלך שאת לא יודעת ליהנות, שאת עסוקה רק בעתיד ולא בהווה, אז נכון אחיך ואני לא חושבים על העתיד שלנו כרגע, אנחנו מתרכזים בהווה, אנחנו נהנים." אמרתי.
"סבבה, תיהנו." היא אמרה והלכה ותאיר אחריה.
ואני עוד חשבתי שאני ואליאן נהיה חברים טובים, אבל עכשיו אני יודע בוודאות שזה לא הולך לקרות.