מנוגדים- אמה ויונתן פרק 10

נקודת מבט יונתן
קמתי בבוקר עם כאבים, תפסתי את הראש חזק ויצאתי מהמיטה.. עד ששמתי לב שאני לא במיטה שלי, הבטתי לצד השני של המיטה,לראות מי הייתה הבת מזל ששכבה איתי.. אבל ראיתי את אמה לצידי, לבושה בפיג'מה, לא הייתי מופתע, ידעתי שאיתה לא קרה כלום, שהיא לא הייתה מסכימה שיקרה משהו… אבל לא הבנתי איך הגעתי לשם בכלל, אני רק מקווה שאני לא אמרתי לה שטויות אתמול.
ראיתי שלאט לאט היא מתחילה להתעורר, היא הסתכלה עליי וקמה מהמיטה, היא הלכה לכיוון הכיסא, לקחה את החולצה שלי שהייתה מונחת שם, התקדמה עליי מפהקת והושיטה לי את החולצה "תתלבש וצא!" היא אמרה בטבעיות, כאילן לא ישנו הרגע ביחד, והלכה לקחת לעצמה בגדים מהארון "אני לא מבין" אמרתי עם החולצה ביד, מסתכל עליה כשבאמת לא הבנתי למה היא מגיבה ככה "אתה לא מבין? אתה צריך גלגל הצלה אולי, חבר טלפוני.. מה יש לא להבין בידיוק, קמנו, אני צריכה להתארגן לבית ספר, ואתה לעוף מפה לפני שאח שלי יראה אותך, ביי!" היא אמרה והתקדמה לכיוון הדלת, לצאת למקלחת "לא, אני לא מבין מה הקטע להיות איתי לילה שלם ובבוקר להיות רעה" עצרתי אותה באמצעות תפיסה ביד "אה.." היא אמרה וחייכה "הבנתי איך המוח המעוות שלך עובד" היא המשיכה לחייך והסתכלה עלי "אני עזרתי לך בלילה כי אני לא בן אדם רע-זה הכל! אני לא רוצה להתידד איתך או כל קשר אלייך, אולי אתה לא רגיל, אבל יש אנשים שלא מעונינים בקשר איתך" היא אמרה לי בציניות, ובקול מנחם כדי להדגיש את האופי המפונק שלי כביכול "אה… לא, סליחה שכחתי לרגע" הסתכלתי עלייה וחייכתי אבל היא לא הבינה מה הכוונה שלי "פשוט האלכוהול מחק לי לכמה שניות מהראש את החלק הזה שאת ילדה קטנה והיסטרית" צחקתי לה בפנים ולבשתי את החולצה, היא גלגלה עיניים והסתובבה "עוד משהו קטן" שאלתי אותה לפני שהיא יוצאת "מה עכשיו?" היא אמרה מיואשת "אמרתי לך משהו אתמול, משהו שלא הייתי צריך להגיד?" שאלתי חושש שלא פלטתי בטעות איזה שטות "כן, אבל שזה לא ידאיג אותך, גם ככה אני לא מאמינה לשום מילה שיוצאת לך מהפה" היא ענתה ופתחה את הדלת על מנת לצאת רצתי לכיוונה, וסגרתי את הדלת "דברי, מה אמרתי?" דרשתי תשובה והיא הסתכלה עליי בלי לענות "נוו" האצתי בה, הייתי חסר סבלנות, היה חשוב לי לא להראוץ מטופש "אמרת שאתה מרגיש כלפיי דברים, טוב לך?" היא אמרה, ולא האמינה בכלל שיש סיכוי שזה נכון…אבל יש סיכוי שזה נכון, יש לי דברים שאני מרגיש כלפי הילדה הזו, אבל אני לא יכול.. אני פשוט לא יכול, זה לא אני, אין לי אמון בנשים האלו, אין לי אופי של זוגיות, אני לא מכיר את זה ובטח שאני לא בנוי לילדות קטנות.. הייתי חייב להכחיש "כן" גיחכתי "רואים שהייתי שיכור ודיברתי שטויות" ניסיתי לצאת מהמצב ולהמשיך לתת לה לראות בי כיונתן הרגיל, ולנפץ לה כל מחשבה חיובית עליי "יופי" היא אמרה עם טיפה של אכזבה "ברשותך אני חייבת מקלחת, ואתה חייב לעוף מפה כי בידיוק עוד שלוש דקות אח שלי יקום" היא אמרה מסתכלת על השעון קיר שלה, יצאה מהחדר, ואני אחריה.
נהגתי לבית שלי, להתארגן, לאכול ויצאתי לבית הספר באיחןר של שעה. כשהגעתי, כולם עמדו מול איזה משהו,לא הבנתי מזה, הרוב היו בנות… מה שמשך אותי לשם עוד יותר. התקדמתי לכיוונם בלי להצליח לראות כלום, אבל למזלי, בין האנשים, ראיתי את רון "כן אחי, מה קורה פה?" שאלתי את רון והנחתי עליו יד "מה שקורה פה, זה הלוחות זמנים של החזרות להופעה שהולכת לעלות כל שנה" הוא ענה מתלהב "די" גיחכתי "אתה רוצה להגיד לי שההופעה הזו מעניינת אותך? אל תהיה הומו" אמרתי לו בלגלוג "סתום את הפה, למי אכפת מההופעה..תעשה קשר בין הדברים" הוא ענה לי ושוב הביט בלוחות זמנים "לא מצליח למצוא קשר בינינו לבין הופעות של שירה וריקוד, מצטער" עניתי, בלי לחשוב בכלל שני צעדים קדימה "הקשר הוא: הופעה,שווה חזרות,שווה מלא בנות רוקדות שיודעות להזיז את הגוף, שווה גמישות, שווה מעולות במיטה" הוא ענה מרוצה… ברגע אחד הבעת הפנים שלי השתנתה לחלוטין, וחייכתי מקצה לקצה, מטיף ריר כמו כלב שמקבל אוכל רק מהמחשבה על הבנות רוקדות. הילדות הלכו משם ונשארו רק אני רון ועוד כמה בודדים, המשכנו להתסכל על השעות "זה היה כזה ברור ששניכם תהיו פה, חרמנים!" נשמע לפתי קול מאחורינו, הסתובבנו וזו הייתה אמה, לא ציפיתי למישהי אחרת "מה את רוצה, תרדי ממני" רון ענה לה ואני המשכתי להסתכל על הלוחות זמנים, לא היה לי כוח לחפירות שלה, הבנות שירקדו יותר חשובות "מה תרדי ממני? זה הופעה שאני אשתתף בה, שאני המשתתפת הראשית בה יחד עם ולן, ואני לא מוכנה שיהיו שם חרמנים כמוכם, שבאים רק בשביל לראות בנות רוקדות" היא שוב חפרה-כמו תמיד והסתובבתי גם אני "ילדונת, לכי תשתי את הבקבוק חלב שלך ותעזבי אותנו בשקט.." אמרתי לה בנפנוף "למה שלא תשתוק קצת חתיכת מטומטם!" היא ענתה עצבנית ואני חייכתי. שנייה אחריי זה היא יצאה משם, לכיוון החזרה הראשונה כנראה, לפי הלוח זמנים ואני ורון בעקבותייה.

נקודת מבט אמה
הילד הזה מוציא אותי מדעתי, אבל אני לא אתן לו את התענוג הזה, והוא לא יודעת למה הוא נכנס שהוא התעסק איתי.
הגעתי לאולם חזרות, לחזרה הראשונה, והלכתי למנהלת החזרות שלנו "תראי ליאת, ההופעה בעוד שבועים, והכל מוכן, זה רק לחזור על הכל, אבל יש בעיה" אמרתי לה "מה הבעיה מתוקה?" היא ענתה לי בנחמדות, כי תמיד היא אהבה אותי "המון בנים מבית הספר יגיעו לחזרות, וגם לזו, רק בשביל להסתכל עלינו רוקדות, ולהכיר בנות חדשות… זה יוציא את כולן מריכוז, וההופעה לא תהיה מקצועית, את חייבת לאסור להם את הכניסה" אמרתי בקול דואג ומסכן, כאילו זה באמת מדאיג אותי, הרי מה שהניע אותי לעשות את זה באמת, הוא הרצון לא לתת להם לצאת עם שלהם "את צודקת בהחלט" ליאת אמרה, כשריכוז הרקדניות חשוב לה יותר מכל "ברגע שהם יגיעו,אני אסביר להם שהם לא יכולים להגיע לפה" היא חייכה, וכל הבנות התאספו לעבור על הסדר של המופע.
שנייה אחרי זה חבורת בנים שבראשם רון ויונתן הגיעו, ליאת התקדמה אליהם כשכולנו באות מאחוריה, ואני הכי צמודה אליה, והיא כבר עשתה את שלה "בנים יקרים, אני נורא מצטערת, אבל אתם לא יכולים להיות כאן, אני אוסרת עליכם את הכניסה לחזרות"
חייכתי חיוך מרושע לכיוון יונתן, כדי להבהיר לו איך מתנהלים הדברים כאן-כמו שאני רוצה "מה?למה?" הוא שאל, וכשהסתכל עליי לאחר שנייה, הוא הבין שאני עומדת מאחוריי כל זה. שאני הסיבה.