מסובך – פרק שלישי

ARIA 17/09/2014 571 צפיות תגובה אחת

כבר ערב, והכנסתי את האחים שלי לאכול, להתקלח ולישון. עבר עליהם יום ארוך. נכנסתי לחדרי ועליתי למיטה מותש מהיום המדכא הזה. הושטתי יד אל התיק שלי והוצאתי משם את האוזניות והאם פי שלוש שפילחתי מאחת החנויות בעיר, שמעתי שירים. זה מקור הבריחה שלי.

דור, אני, מאיה, בן, ליאור ואייר ישבנו בתחנות בית הספר, מחכים שכל האוטובוסים שמביאים תלמידים יסעו.
״תגיד״ פתח ליאור את פיו ״בא לך לבוא מחר לסינימה?״
״מי בא?״ שאלתי והבטתי בילדים שיורדים מהתחנה.
״כולם, רק אייר עוד לא אישרה הגעה״ אמר והתישב לידי. יופי, איזה תירוץ אני אדפוק לו הפעם, כבר תירצתי הכל. למי בדיוק יש 100 שקל בשביל לצאת??
״אני לא יודע, הבטחתי לאחים שלי לקחת אותם לסיבוב בעיר״ השבתי חזרה והבטתי לכיוונו, מנסה לפענח את פרצופו בלי שום הצלחה.
״בסדר מה אני אגיד לך״ מילמל והביט באוטובוס האחרון נוסע.
״יאלה חבר׳ה בואו, כולם כבר בבית ספר״ אמר בן וקם ״אפשר ללכת מפה״ זה היה הרעיון שלו ושל דור לברוח כמה שעות מבית הספר. ״אבל לא חוזרים מאוחר-״
״כי אתה צריך לקחת את אחותך בלה בלה בלה״ קטע אותי דור מדברי ונתן לי דחיפה קדימה ״בואו כבר!״

עשינו סיבוב ליד הגדר של העיר, אחר כך הם רצו שניקנה כולנו פיצה משותפת, אז בלית ברירה (על מי אני עובד, יש ברירה) הוצאתי חמש עשרה שקל מתוך העשרים האחרונים שלי.
עוד שעה אני צריך לאסוף את ליאל מהגן. התקדמנו יחד למנטה וקניתי לעצמי בקבוק סודה בחמש שח האחרונים. וישבנו על הספסלים בחוץ.
״רשמתי אותך לתחרות בסוף״ אמר דור וכיוון את הבקבוק שלו לקילעה לפח. הוא עשה מה??
״אני לא החלטתי עם עצמי אם להיכנס בכלל״
דור זרק את הבקבוק הריק והוא נכנס לפח.
״אין על מה״ חייך אלי חיוך מעצבן והוריד את הראש להתעסק עם הפלאפון. אני פשוט הורדתי את הראש למטה, כיסתי את עצמי עם הכובע ונשענתי לאחור.
״אז מה את אומרת? אני, את, פיקניק ביער״ שאל ליאור את אייר.
״אם זה מה שתציע למישהי בשביל לצאת איתך אתה אבוד״ אמרה ולגמה מבקבוק הקולה שלה.
״אוקי, אז.. מה את אומר על זה״ אמר ומשך בכתיפיו ״את באה לפה הרבה?״ שאל וגרם לבן דור ואייר לצחוק.
״וואו״ אמרה אייר שעדין צוחקת ״אם חשבתי שמשהי לא תצא איתך בגלל המשפט הקודם. עכשיו אני בטוחה״ ושוב כולם ציחקקו וגם ליאור.
״הכל טוב עומר?״ לחשה לי מאיה בזמן שכולם היו עסוקים בללמד את ליאור להתחיל עם בחורה.
״למה שלא יהיה טוב?״ שאלתי אותה והפניתי אליה את מבטי. היא הסתכלה עליי כאילו החיוך שחייכתי עכשיו היה הדבר הכי מוזר שעשיתי.
״כי אתה מזייף את החיוך שלך״ אמרה. וואו, אבל איך? לא!
״למה נראה לך שזייפתי את החיוך שלי״ יצאתי קצת מגונן.
״שמישהו מחייך חיוך אמיתי, העיניים שלו מתכווצות״ לעזאזל האמא הפסיכולוגית שלה.
״מה את רוצה מאיה?״ שאלתי אותה ופניתי עם כל גופי אליה.
״אתה יכול לנשום, רק רציתי לשאול אם אתה צריך עזרה במשהו.״
״לא תודה. אני אלך עכשיו.״ קמתי מהמקום וניפרדתי לשלום מהשאר. שימותו. שונא אותם.

השעה כבר שלוש וארבעים. ישבתי בתחנות הסעה לבית הספר יחד עם ליאל וחיכינו שההסעה של אור תגיע.
ליאל הביטה בי והתחילה לצחקק.
״מה מצחיק?״ חייכתי אליה. היא כיווצה את פניה ואז שוב התפקעה מצחוק. מה שגרם גם לי לצחוק מימנה.
״ליאל מה מצחיק אותך?״
״הפנים שלך״ אמרה ומשכה בלחיי כמו סבתא. הזזתי את ראשי אחורה מעט כדי להשתחרר מהאחיזה שלה.
״הפנים שלי?״
״כן, אתה נראה כמו מלפפון חמוץ כועס״ ציחקקה ושוב עשתה פרצוף חמוץ, כדי לחקות אותי.
״לא.. הפנים שלי לא ככה״ אמרתי והפנתי את פני קדימה, מביט בעצים שבצד השני של הכביש.
״הם כן!״ קבעה עובדה ומיד אחר כך הצביע לכיוון ימין של הכביש ״הנה האוטובוש של אור!״
האוטובוס עצר כמה מטרים אחרי התחנה ויצאו משם אור, דנה וגל.
״אור״ צעקה לו ליאל וסימנה לו להתקדם לכאן. השמש סינוורה אותי ככה שרק שהוא התקרב יכולתי לראות אותו. הוא עצר מולי.
״אתה בא?״ שאל אותי וקמתי ממקומי.
״כן בואו״ אמרתי. הרמתי על ידיי את ליאל והתקדמנו לכיוון הבית.

כולם ישנים, רק אני ער, שוכב על המיטה בחדר הצפוף שלי, מרגיש כאילו הקירות סוגרות עלי. בוגד שכזה. עד שהטלאפון צלצל.
״הלו?״ עניתי למספר הלא מזוהה.
״עומר? היי! זאת מאיה״
-״אה, הי מאיה״
״מצטערת על השעה, אבל יש מצב שמחר אתה מבעא את הדפים שקיבלנו באנגלית, אני לא מוצאת אותם וההגשה בשיעור השני וחשבתי אם תוכל להביא גדי שהעתיק את השאלות למחברת בהפסקה הראשונה״ אמרה במהירות שיא שלמזלי הייתי רגיל אליו״
-״אין בעיה, גם אני לא עשיתי אותם אז נעשה אותם יחד בכיתה״ בקושי הבנתי את המילים ששלפתי, העייפות השתלטה לי על העיניים.
״עומר?״
-כן?״
״סליחה אם עצבנתי אותך היום, זה היה מכוונה טובה״
-״בקטנה, אני בעצמי הייתי עצבני אז הוצאתי את זה עלייך,ביי לילה טוב״
-״אוקי אמ.. ביי״
מת. לישון.

״שברת את ליבי!!!״ שמעתי את ירום מסלסל ומתכונן לתחרות. מאיה והבנות התחילו להתאמן בריקוד. ואני עדין מתלבט עם עצמי. שיחררו את כל המשתתפים משעתיים ראשונות כדי לעשות חזרות. זה עוד חודשיים רק. זה נפל לנו החום על שיעור ספורט. אני אוהב ספורט.
״דנית?״ פניתי אל המורה להיסטוריה. למרות שפה היא זו שמציגה את הכישרונות.
״כן גרנדור?״
״זה דולט״ אני לא נושא את השם שלו יותר.
״הובכן דולט, מה בחרת?״
״אני אשיר״ אמרתי בישירות אבל המשפט התגלגל לי על הלשון בסימן שאלה.
״אוקי..״ האוקיי הממושך של המורה מראה שהיא לא סגורה על עצמה. ״תתאמן עם ירום״ משכה במשקפייה והחזירה מהטה אל עבר שולחן ה׳שופטים׳ שאמור להיות.
״לא אני לא אשיר כמוהו״ ברצינות. אני לא.
״אז יש שם במה עם מקרופון כבוי, תתאמן שם, מה שם השיר?״
״שיר שלי״
״ממ מעניין, על מה השיר?״
״אז זהו שאני לא ממש יוד-״
״אין לך שיר אבל אתה רוצה לעשות אחד משלך, שאין לך?״ שאלה בקוף מעט תוקפני.
״ש לי כיוון״ שיקרתי. ״בית ראשון, הוא פשוט לא גמור״
״טוב, לך לעשות חזרות!״ הוראת לי לפסוע אל הבמה הקטנה בצד האולם.


תגובות (1)

זה נשמע ממש יפה!!!
המשךךך!!

18/09/2014 16:14
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך