מסכות

אלון 17/04/2017 1554 צפיות 6 תגובות

בבוקר, כשהשעון המעורר בטלפון הסלולארי מעיר אותי, אני פוקח עיניים ועובר לאיטי, מעולם החלום לעולם העכשיו. אני מושך עוד כמה רגעים באיזור הדמדומים שבין העולמות ואז קם, מתקלח, מצחצח שיניים ומתגלח. לאחר מכן, אני ניגש לארון המסכות שלי, פותח אותו לרווחה, ומתבונן בכל המסכות שתלויות בו. המסכות תלויות אחת ליד השניה, כל אחת שונה מאחרת.
איזה מסכה אעטה על פניי היום? אני שואל את עצמי, האם תהיה זאת המסכה השמחה, שמורחת על פניי חיוך רחב ומלא שיניים? או, אולי אעטה על פניי דווקא את המסכה הקודרת, זאת שחורצת חריצים במצחי ומעקמת מעט את שפתי כלפי מטה?
לפתע, אני מרגיש חשוב, משמעותי כזה. אולי היום דווקא המסכה הנפוחה ומלאת החשיבות העצמית היא המתאימה. אני עוטה את מסכת החשיבות העצמית על פניי ובתגובה חזי מתנפח וקומתי מזדקפת. זהו, אפשר לצאת לדרך!
כל יום במהלך חיי, אני עוטה על פניי את המסכה המתאימה לו. בימים מיוחדים, אני עוטה על פניי בבוקר מסכה אחת ולוקח איתי בתיק עוד מסכה אחת או שתיים, כדי שאוכל להחליף אם סתם ייתחשק לי במהלך היום. אבל אני תמיד זוכר שאף מסכה, משולמת ככל שתהיה, לא תוכל לכסות במאת אחוזים את תוך תוכו של האדם וזאת מכיוון שהמסכה אינה מכסה את עיניו. והעיניים, כידוע, אינן יודעות שקר מהו.
הכרתי פעם איש חשוב מאוד, שעטה על פניו מסכה רצינית ועניינית. כזאת שאינה מחייכת. תמיד כשנפגשנו ושוחחנו, האיש היה ענייני ונטול כל רגש. אבל, כשהבטתי לתוך עיניו, ראיתי ילד חסר ביטחון מציץ מהן. עיניו הירוקות הסגירו את אשר אף מסכה לא תוכל להסתיר. בערב אביבי אחד, מלא בויסקי, האיש החשוב מאוד סיפר לי על ילדות שבה היה דחוי וחווה המון קשיים חברתיים. עיניו של אותו ילד עדיין מביט מתוך עיניו של האיש החשוב מאוד והמסכה אינה יכולה להסתירן. הערכתי את האיש באותו ערב אביבי, כי הסיר את המסכה, וגילה לי את פניו האמיתיות.
הכרתי פעם אישה יפה מאוד, שעטתה על פניה מסכת שמחה. בכל פעם, כשפניתי אליה היא חייכה ובכלל נראתה ממש מאושרת. אבל, כשהבטתי לתוך עיניה, ראיתי שם המון עצב. עיניה החומות היפות הסגירו את אשר בליבה ואת מה שהמסכה, או אף מסכה, לא תצליח להסתיר. ביום סתיו אחד, אזרתי אומץ ושאלתי אותה, "יקירה, מדוע עינייך עצובות?". היא נראתה מופתעת מהשאלה, אבל סיפרה לי על אביה שעזב אותה ואת אמה כשעוד היתה ילדה, על אמא שלה שלא התגברה על העזיבה שלו עד היום, ובכלל שעצוב לה על ימים שחולפים ללא אהבה. אהבתי אותה באותו יום סתיו, כי הסירה את המסכה וגילתה לי את פניה האמיתיות.
וכך, בוקר בוקר, אני עומד מול ארון המסכות שלי ובוחר את המסכה שאעטה במהלך. אבל, אני תמיד זוכר, שלא משנה באיזה מסכה אבחר כדי לעטות על פניי, עיניי תמיד יספרו את האמת. האם היום תצליחו לגרום לי להסיר את המסכה ולגלות לכם את פניי האמיתיות?


תגובות (6)

מקסים. פשוט סיפור מקסים. ממש אהבתי את הרעיון של ארון המסכות.
אני מניח שקיבלת מתנה מבורא עולם. לא כל אחד יכול להבחין פנימה במה שאנחנו מחביאים ולזהות את האני האמיתי שלנו.

17/04/2017 12:22

    רפי, תודה רבה רבה על התגובה המרגשת. כל אחד מאיתנו צריך להמשיך יום יום את המסע לזיהוי האני האמיתי שלנו.

    17/04/2017 14:52

היצירתיות שופעת ממך, שלא לדבר על הכתיבה האיכותית. איך אתה עושה את זה בכל פעם?

17/04/2017 12:40

    תודה אדל123. למרות שכל הזמן כתיבה ממש בערה בי, לא מצאתי אף פעם זמןלעשות את זה. אולי גם לא היה לי את האומץ. לאחרונה, פתאום החל לנבוע ממני וממשיך ומתגבר ושטוף מתוכי זרם כתיבה בלתי ניתן לעצירה…

    17/04/2017 14:50

הלוואי ולעולם לא נצטרך לעטות על פנינו מסיכות ונוכל להראות לעולם את האני האמיצים שלנו.
שיר מקסים 5+++

23/04/2017 06:28

פחות התחברתי לסיפור הזה.
קודם כל המעברים בין ה"דוגמאות" ל"רעיון" לא חלקים, במיוחד בסוף כשכתוב וכך בכל בוקר…. משהו שם חורק.
עוד דבר, האמת שאולי זה רק אצלי בראש, קשה לי מאוד עם דברים מיותרים.
אתן לך דוג- בהתחלה כתבת על המעבר בין *עולם* החלום *לעולם* העכשיו. ואז- על הזמן שאתה נמצא באזור הדמדומים שבין "העולמות" האלו.
סליחה שאני לא מדויקת אני כותבת מהפאלפון.
אני הייתי מציעה לכתוב-
אני פוקח עיניים ועובר לאיטי, מעולם החלום לעולם העכשיו. אני מושך עוד כמה רגעים באזור הדמדומים ואז קם וכו וכו.
יש לך כמה נקודות כאלה במשך הסיפור.
ולמרת שלא התחברתי אל הנושא קשה להשאר אדישים לרמת הכתיבה.
אגב, בקשר למוזה- אני יותר ממבינה את זה. והקושי הכי גדול זה שאין לי את כלי הכתיבה כדי להתמודד עם החוסר מוזה- החיסרון בכתיבה.

26/07/2017 01:03
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך