“מקווה שתתפוס אותי כי אני כבר נופלת”- פרק שני.

פרק שני-

"איזה בוקר בוקר טוב
בוא נצא אל הרחו-" השירה שלי (יותר בכיוון של הצרחות שלי) נקטעה כאשר אחותי זרקה עליי כרית
"שתקי כבר!" התלוננה והמשיכה לצפות בטלוויזיה.
כמעט מלאכים שלוש- בפעם האלף. היא לא הפסיקה לצפות בכמעט מלאכים! היא הייתה יכולה לדקלם את כל השורות בעל פה.
"לא בא לי!!!" התלוננתי. היא גילגלה עיניים ואני עליתי חזרה לחדרי, מזמזת שירים תוך כדי בחירת בגדים.

"This is real, real, real, real love"
אני מזמזת את השיר החביב עליי ביותר היום ואז לוקחת מפתחות, כסף ופלאפון, מנשקת לשלום את המשפחה שלי ויוצאת לאוויר הצח.
"ולרי!" אני צועקת לה. היא מסתובבת.
אני צוחקת ורצה אליה. נדמה כאילו חצי רחוב התקרב לעבר הפארק. כל הרחוב היה מלא בבני נוער, בכמעט אותם סביבות גיל.
"אני אומרת לך, הדבר הזה שטותי לגמרי!" היא מתנשפת. אני צוחקת וחובטת בצורה קלילה בזרועה.
"תהיי בשקט ותהני." מבט אפל ושטני עולה על פניה.
"אמרתי לך אלף פעם, אני לא אוהבת שנוגעים בי, לא שאומרים לי להיות בשקט ולא… ולא…" היא מנסה להמשיך אבל לא יכולה להגיד שהיא לא אוהבת ליהנות.
לא היה בליהנות שום דבר רע.
בסוף היא מסיימת במילים "ולא שום דבר אחר!"
אני צוחקת ומושכת אותה איתי ואנחנו רצות.
אופק וירדן כבר שם. אחותי נשארה בבית, ההורים לא מסכימים לה לצאת.
שני בחורים נגשו אל אופק וירדן.
זה היה כזה חמוד! הם התחילו איתן!
אני וולרי הסתכלנו אחת על השנייה והתפוצצו מצחוק, ואז שלפנו בירה שאין לנו מושג מאיפה היא באה ושתינו מעט מכוס אדומה שהריחה כמו וודקה וספרייט.
היה לנו הרבה מזל שחגגנו שמונה עשרה ממש בתחילת שנה. 1.10
שתינו, יחד. טוב, אולי זה סוף שנת 2014, אבל תחילת כתה י"ב!

בסופו של דבר מצאתי את עצמי שיכורה לגמרי, מתנודדת על ספסל ומחפשת אחר פרצוף מוכר. וכשאמרתי מתנודדת התכוונתי עומדת על ספסל ונדה מצד לצד.

"היי אתה!" צעקתי למי שבפועל אמור להיות בכתה שלנו, אבל בגלל שהוא כל כך "חתיך ומקובל" הוא לא. טוב, הוא כן, אבל הוא לא נמצא בשיעורים.
הוא רק ערס חש. וזה הכל.
הוא היה חכם, וכולם ידעו את זה, אבל הוא לא השקיע, הוא זנח הכל בשביל בחורות, "פאן", אלכוהול עם חברים וכל השטויות והאדרנלין האלה של בנים.

"הא, ילדה?" הוא הרים גבה באדישות. צחקתי בעיוורון חושים.
"בוא הנה דקה! בוא, בוא!" צחקתי וצחקתי.
הוא הרים גבה שוב והתקדם בצעדים גדולים לעברי.
הצבעתי על ילדה עם שיער חום ככה, אבל רוסיה בכל חלק מגופה.
"אתה רואה אותה?" הוא הנהן ואני צחקתי. האופן בו שיערותיו הכהות השתלבו עם הנהונו הצחיקו אותי.
"אני לא מצליחה להגיע אליה!" אני צוחקת.
"הא באמת?" הוא נראה מעוצבן את משועשע.
"כן, כן!" הנהנתי בצחוק "ולא רק זה, מסתחרר לי כל הראש! אתה לא רואה איך העצים זזים מצד לצד? אולי יש רעידת אדמה. אף פעם לא הייתי ברעידת אדמה. איך זה להיות ברעידת אדמה?" הוא נענע בראשו.
"את יודעת, ילדה, לא טוב לדבר עם זרים. במיוחד לא כשאת שיכורה." הוא צחק. ואז אני נענתי בראשי ופרצתי בפרץ צחוק חזק יותר.
"אויש, טיפשון! אתה אמור להיות איתי בכתה! עכשיו לך תקרא לבחורה המתוקה שהצבעתי עליה מקודם ותגיד לה שיש רעידת אדמה ושאני על הספסל! קדימה, לך!" צחקתי.
"ילדה, כמה שתית?" הוא נענע בראשו.
"אממ לא הרבה. רק כמה בירות וקצת מהוודקה… ואז אולי לקחתי עוד וודקה. רק טיפונת. טוב, למען האמת אני לא ממש זוכרת. אולי יותר, אתה מכיר את זה, בחורצ'יק!" כרכתי את ידי סביב צווארו, ואז הוא הרים אותי, ממש ככה וקרא לולרי. היא הייתה הילדה שהצבעתי עליה קודם.
"אני חושב שהילדה שתתה יותר מדי. תיקחי אותה הביתה, אם היא לא טעתה כשהיא הצביעה עלייך."
ואז הכל החשיך והתעלפתי ממש שם, כשעוד הייתי בידיים של הבחור עם השיער הכהה.