מתחילים מחדש- פרק 19

נקודת מבט מוראל
שחררתי את שוגר, נתנו לה להתפרע על הדשא, הבטתי בה ועלה חיוך על פניי.
שי ואני לא דיברנו בכלל, כל אחד היה עסוק במחשבות שלו.
" צריך לחזור." אמרתי בקרירות לשי לאחר שהבטתי בשעון וראיתי את השעה. אבל שי לא הגיבה, היא המשיכה לשבת על הספסל.
"צריך לחזור." אמרתי אבל הפעם בקול יותר חזק. אבל זאתי לא מזיז לה.
"נו מה, את עושה בכוונה או מה?" שאלתי בעצבים אבל היא לא ענתה.
"נו שי, בחייאת ראבק תעני!." צעקתי.
"מה, אמרת משהו?" היא שאלה בשקט.
"או, בשעה טובה הפרינססה הפסיקה את משחק השקט והועילה בטובה לענות." אמרתי בעצבים.
"מצטערת." היא אמרה.
וואו, זה היה מוזר היא אמרה מצטערת? ממתי שי מכירה את המילה הזו.
הסטתי את מבטי אליה ובחנתי את פנייה, עיניה היו אדומות מעט.
מה, יכול להיות שהיא בכתה? איך לא שמתי לב?
"צריך ללכת." היא אמרה וקמה ממקומה. אחזתי בידה ומשכתי אותה לשבת לידי.
היא הביטה בי בשאלה.
"את… את בכית?" שאלתי בקול רועד.
"אמרת שצריך ללכת, שלא נאחר." היא ניסתה להתחמק.
"זה בסדר, נאחר בחמש דקות, ביג דיל…" אמרתי.
"את בכית?" חזרתי על השאלה שלי.
"עזוב, באמת זה סתם." היא אמרה וניסתה להתחמק.
"שי…" מלמלתי.
"עזוב מוראל, זה כלום, באמת." היא אמרה.
"אם זה כלום אז תספרי לי." אמרתי.
"זה… הכלבה הזאת, שוגר היא, היא מזכירה את הכלבה שלי, שהייתה שלי." היא אמרה והשפילה מבט.
"הייתה לך כלבה?" שאלתי בהתעניינות.
"כן, קיבלתי אותה מסבתא שלי ביומולדת שמונה שלי." היא סיפרה.

נקודת מבט שי
כשהבטתי בשוגר מתפרעת בפארק עלו בי כל הזיכרונות מחדש. אני כל כך מתגעגעת אליה, ללונה שלי.
דמעות החלו לרדת מעיניי מבלי ששמתי לב ולא יכולתי לשלוט עליהן, אבל כנראה שמוראל הבחין בהן.
"שי… את, את בכית." אמר מוראל כשהביט בעיניי שהיו אדומות מעט.
"עזוב, זה כלום." אמרתי בהתגוננות.
"אם זה כלום אז תספרי לי." אמר מוראל.
וואו זה מוראל? אותו מוראל שמחפש להציק לי בכל דרך שהיא, החסר רגישות, זה שלא אכפת לו מאף אחד אחר חוץ ממנו?
בסוף נכנעתי ומצאתי את עצמי מספרת למוראל את סיפור חיי.
"אז אבא שלך מסר אותה לאימוץ?" הוא שאל הנהנתי בראשי.
"איזה בן זונה." מוראל מלמל בכעס.
חייכתי חיוך קטן, האמת שהתעניינות שלו הפתיעה אותי, מוראל הוא לא אחד שמתעניין, בטח לא בדברים שקשורים אליי.
ובסוף מצאתי את עצמי יושבת בפארק יחד עם מוראל ומספרת לו את סיפור חיי, כל פרט ופרט על החיים שלי, על אבא, המכות, על דקל ומאור, אימא שלי, לונה, על השנה שביליתי ברחוב, הדקירה בבטן הכל. הרגשתי את הדמעות ששוב התחילו להציף את עיניי.
מוראל משך אותי אליו ועטף אותי בזרועותיו לחיבוק חם.
הרגשתי איך לאט לאט אני מתחילה להתפרק בזרועותיו.
זה היה מוזר אבל אהבתי את זה, הרגשתי מוגנת בזרועותיו.

נקודת מבט מוראל
שי התחילה לספר לי את הסיפור שלה ולאט לאט היא התחילה להישבר.
מי היה מאמין שמאחורי כל החיוכים, המעשי קונדס, העקיצות, הקרירות. עומדת ילדה רגישה ושבירה שעברה לא מעט בחיים.
לא יכולתי לראות אותה ככה, כאב לי, כאב שהיא הייתה צריכה לעבור את מה שהיא עברה.אולי אנחנו שונאים אחד את השני, אולי אני שונא אותה מהיום שהיא הגיעה אבל באותו רגע הנחתי בצד את כל השנאה והאגו שלי ורק רציתי להיות שם בשבילה, לאף אחד לא מגיע לעבור את מה שהיא עברה.
משכתי אותה אליי ועטפתי אותה בין זרועותיי, וליטפתי את שיערה האדמוני.
הופתעתי מעצמי, זה אני? ממתי אכפת ממישהו שהוא לא אני?
לומר את האמת… אהבתי את זה, אהבתי את זה שהיא נמצאת כל כך קרובה אליי, אהבתי שהיינו רק שנינו.
ישבנו ככה בערך רבע שעה.
"ויש לי חשק לפעמים לצעוק חזק אל העולם…" ואז הפלאפון שלי צלצל.
שי התנתקה ממני, ואני הוצאתי הפלאפון שרטט לי בכיס.
על הצג היה רשום 'האחת שלי'.
סיננתי, החזרתי הפלאפון לכיס, זו כבר לא פעם ראשונה שאני מסנן את לידר.
"אתה לא עונה?" שאלה שי כשמה לב שהחזרתי הפלאפון לכיס.
"אין לי כוח אליה, זאתי." מלמלתי.
"תענה לה, אולי זה חשוב." היא אמרה.
"אין לי כוח לחפירות שלה, זאתי." אמרתי בהתגוננות. שי הביטה בי ומשכה כתפיים.
"שנלך?" שאלה שי.
"את בסדר?" שאלתי.
"כן." היא ענתה וחייכה.
"אז נלך." עניתי וחייכתי גם.
אני לא מבין מה קורה לי, למה אני מחייך לעזאזל?
החזרנו את שוגר למכלאה וחזרנו הביתה ברגל, כל הדרך עברה סבבה, צחוקים.
מסתבר ששקד צדק לגבייה, היא באמת לא כזאת גרועה.

נקודת מבט שי
כל הדרך הביתה עברה בכיף, צחקנו כל הדרך ודיברנו. כנראה שהוא לא כל כך נורא כמו שחשבתי שהוא בהתחלה.
אני לא יודעת מה קרה לי, אז באותו רגע שהתחלתי לבכות ובשנייה פתחתי את סיפור חיי בפני מוראל, אני לא כזאת. בדרך כלל אני בנאדם מאוד סגור שלא פתוח עם אנשים, אבל היום אני אפילו לא יודעת להסביר מה הרגשתי עם מוראל כשפתחתי בפניו את הסיפור שלי בכזאת קלות, לומר את האמת אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו, אחרי שסיפרתי לו בכלל שסוף סוף סיפרתי את זה למישהו.
"מה קורה, למה נעצרת?" שאלתי את מוראל כששמתי לב שהוא נעצר באמצע הרחוב, מבטו התמקד בזוג שיצא מאחד החנויות ברחוב.
הבטתי גם אני בזוג הזה הם נראו זוג רגיל לחלוטין, למה מוראל נתקע דווקא על הזוג הזה?
הם היו נראים בסביבות השלושים פלוס.
"אז את באה איתי למסיבה של הקבוצה." שאל הגבר את האישה.
"לא יודעת מתן, האמת שאני ממש עייפה, וחוץ מזה מי ישמור על אושר ואוראל?" שאלה האישה את הגבר.
"מוראל מי אלה?" שאלתי אותו.
"את רואה אותו?" הוא שאל והצביע על הגבר.
"נו, מה איתו?" שאלתי.
"זה, מתן מרציאנו, הוא היה הקפטן של מכבי נתניה, הוא הביא להם את הניצחון אז במשחק האליפות." הוא ענה ועיניו נצצו כשהוא דיבר עליו.
"אה… הבנתי, אתה מעריץ אותו ואתה רוצה חתימה ואתה מתבייש, למה לא אמרת קודם?" שאלתי.
"רגע, ומי זו?" שאלתי והצבעתי על הבחורה.
"זו פאר, אשתו, היא מעצבת אופנה." אמר מוראל.
"עכשיו תקשיבי לי עד הסוף!" הוא אמר בציווי.
"נו, אני מקשיבה!" אמרתי.
"בכל מקרה, זה מתן מרציאנו הוא היה הקפטן של מכבי נתניה," הוא אמר.
"את זה הבנתי, תתקדם מוראל." זירזתי אותו.
"היום הוא המאמן של מכבי נתניה, בכל מקרה…" הוא אמר.
"אם הוא יראה את שקד, הוא יוכל להכניס אותו לקבוצה שלו." אמרתי לאחר שהבנתי הכל.
"מסתבר שאת חכמה." אמר מוראל וחייך אליי.
"חייבים לדבר איתו." אמרתי בנחישות.
"נראה לי שזה מאוחר מידי." אמר מוראל כשראינו שמתן ופאר החלו להתרחק מאיתנו.
"בוא." אמרתי ואחזתי בידו ושנינו רצנו לכיוון של מתן ופאר.
"מתן, פאר." אני ומוראל צעקנו. הם עצרו כששמעו שמישהו קורא בשמם.
מוראל ואני הצלחנו להשיג אותם. שנינו עצרו והתנשפנו.
"רציתם משהו חמודים?" שאלה פאר.
הבטתי בפאר, היא בהחלט הייתה לבושה בסטייל והיא הייתה יפה מאוד.
"כן, רצינו…רצינו." מוראל התחיל לגמגם.

נקודת מבט מוראל
איך שראיתי את מתן התחלתי לגמגם, בכל זאת לא כל יום פוגשים שחקן כמוהו, אני מעריץ אותו.
"רצינו שתכניס את החבר שלנו לקבוצה שלך." אמרה שי.
וואלה זאתי אין לה בושה.
מתן ופאר הביטו בנו מבולבלים.
"תראו, יש לנו חבר ששיחק בעבר בקבוצת נוער, אבל העיפו אותו מהקבוצה מכל מיני סיבות, בכל מקרה…" אמרתי.
"בכל מקרה הוא מדהים, אתה חייב לראות אותו." אמרה שי.
מתן ופאר הביטו בנו וחייכו, ידעתי שיש סיכוי שמתן יגיד שהוא עסוק ואין לו זמן לראות את שקד, אבל קיוויתי לשמוע דווקא תשובה חיובית.
שקד זה כמו אח, מגיע לו את הטוב ביותר.
"תראו, אתם ממש חמודים, וזה מאוד יפה איך שאתם דואגים לחבר שלכם, לומר את האמת אני אהיה מאוד עסוק בשבוע הבא." אמר מתן.
שי ואני הבטנו אחד בשנייה במבט מאוכזב.
"אבל, למרות הכל אני חושב שאני אוכל להזיז כמה דברים ולבוא לראות את החבר שלכם." אמר מתן.
הייתי כל כך מאושר.
"תודה, אני מבטיח שלא תתחרט." אמרתי.
"יום רביעי בחמש וחצי במגרש." אמר מתן.
"סגור." אמרתי וחייכתי חיוך מרוצה.
מתן ופאר הלכו ואני ושי המשכנו לעמוד במקומנו, הייתי בעננים, כל כך שמחתי שהצלחתי, שתהיה לשקד עוד הזדמנות להוכיח מה הוא שווה.
הרמתי את שי וסובבתי אותה באוויר.
"הצלחנו, אתה קולט שהצלחנו?" שאלה שי.
חייכנו אחד לשנייה חיוכים מרוצים, הורדתי את שי על הקרקע ונוצר מצב שהיינו ממש קרובים, קרובים מאוד.