מתחיל בך ונגמר בי | 11

אני מסתכלת על האייפון.
לענות, או לא לענות? אני מתחבטת בעצמי.
אני באמת חייבת לו הסברים?
אחריי מה שהוא עשה לי, לא מגיע לו כל הסבר.
אני מרגישה חייבת.
לעזאזל!…
"את רוצה לענות?" אופק לוחש לי באוזן. החום של הנשיפות שלי מלטף לי את הקצה שלה. אני מסמיקה.
נישקתי את החבר של אח שלי עכשיו?
אני לא מאמינה על עצמי.
השיחה נכבתה וחסכה לי מבוכה רצינית. מעצמי.
אני מסתכלת. רעש של הודעה.
אני פוחדת להסתכל, מהעצבים אני אתפלץ.
אני חייבת את אור… אבל בטח ההאנגאובר שלה שולט לה במחשבות.
"תומר דורש ממך לבוא, או שהוא יבוא בעצמו" אופק קורא. הוא קרא את ההודעה. הוא לא מבזבז זמן.
אלה מובילה את אלעד במדרגות.
קשה לי לראות את אופק שבור כל כך ואני מחליטה להוציא אותו.
אני קופצת לו על הגב והוא סוחב אותי חצי רחוב.
אני לא הכי לבושה, אבל זה מיידי ולא הכי אכפת לי.
אחריי שאנחנו מגיעים לבית שלו, הוא נכנס בהתנצלות ומזמין אותי לשבת איתו.
אני מבינה כמה קשה לו. אני יוצאת.
אני חוזרת באותה הדרך בה התחלתי. ארוכה, כשאני לבד.
"הלו!" תומר קורא.
צפיתי את זה מגיע.
אני מנסה להתעלם אבל הוא מתקרב במהירות שלא ייתכן.
אני מרגישה את הזרועות המוכרות שלו עוטפות אותי.
הן מחליקות מתחת לחולצתי ולמרות ההתנגדות, פותחות את הסוגר של החזייה.
אני מרגישה את הדמעות עולות.
ריח האלכוהול החריף חודר לי לאף.
מה קורה לי?
מה הולך לקרות לי?