love_love_love
♥♥♥♥♥♥♥

נולדנו לאהוב-גבריאלה ואדם פרק 10

love_love_love 27/07/2017 653 צפיות אין תגובות
♥♥♥♥♥♥♥

פרק 10
נקודת מבט אדם
היום אבא שלי אמור להגיע, עוד כמה דקות ליתר דיוק.. בגלל הגעתו של אבא שלי לא הלכנו לבית ספר…למרות שאני מעדיף ללמוד מאשר לראות אותו, אבל אין לי אומץ להתעסק איתו או להתעמת איתו…אז אני מעמיד פנים שאני שמח "אבושש" מיה אמרה בהתרגשות וקפצה עליו לחיבוק ארוך כשהוא נכנס בדלת הבית "התגעגעתי אלייך יפה שלי" הוא אמר לה וחיבק אותה גבוהה כמו ילדה קטנה "מה איתך? לא תברך אותי לשלום?" הוא פני אליי והתקדמתי אליו לחיבוק קצר, בלי לערב יותר מידיי רגש "מה אתם רוצים לעשות היום? יש לנו יום שלם לבלות ביחד" הוא אמר ולרגע נתן הרגשה שהוא אבא נורמלי כמו כל האבות, שהוא הולך לבלות איתנו באמת…עד ששוב שיחת עסקים רגילה עצרה את הכל ו"הכריחה" אותו לבטל הכל "מצטער מתוקים, נדחה את זה לפעם אחרת" הוא אמר והלך למשרד להמשיך בשיחה שלו "הוא לא משתנה" אמרתי למיה רגיל כבר והיא חיבקה אותי "תן לו הזדמנות" היא ביקשה ממני וסירבתי להאמין שהוא באמת יכול להשתנות. הלכתי לסלון מתוסכל שוב, לצפות בטלווזיה קצת למרות שלא באמת התעניננתי בצפייה, העברתי ערוצים במהירות ולא מצאתי שום תחנה מעניינת אז נשארתי על ערוץ החדשות עד שאחת הבחורות שהכרתי במסיבה שיצאתי אתמול התקשרה אלי "היי מאמי, מה דעתך על מסיבה פרטית?" היא שאלה בפיתוי ואני כרגיל התפתתי "איפה מתי ואיך?" שאלתי בישירות "איפה-בבית שלי, מתי- בעוד כמה דקות ואיך….תדמיין" היא המשיכה לפתות וחיוך חרמני עלה על פניי… וישר נמחק, בשנייה שראיתי בתחנת החדשות את גבריאלה ודילן עם עוד מישהי על במה ליד מפעל מוזר כזה בעיר "מה זה?" מיה שאלה כשהיא נכנסה לסלון והתיישבה לידי "שלום לכל הצופים, בטח אתם לא מבינים מה קורה פה" זו שעמדה ליד דילן אמרה "אנחנו עושים מחאה שקטה ולא אלימה כדי להראות לכם צד פחות יפה של המטבע" דילן אמר ולא הבנתי מה הולך שם "מסתבר, שהאנשים המושחתים שמנהלים את המפעל הזה מזהמים את הנחל, ואני שואלת את עצמי כמה רוע יכול להיות קיים בעולם? כמה אגויסטיות ובצע כסף קיים? בתמונה מאחורה תוכלו לראות את התוצאות של דגימות שאספנו ותחליטו אתם, יש מקום לזה בעולם שלנו?-אני חושבת שלא, אני חושבת שכדי ליצור עולם טוב יותר צריך לצאת מהבועה הפרטית והנוחה שלנו ולהעז לפעול למען אחרים ולמען השינוי, להפסיק לחשוב רק על עצמנו, או שאני טועה?" גבריאלה אמרה והדהימה אותי בתעוזה שלה, בדרך שהיא פועלת ומדברת, שהיא מסתכנת למען העקרונות שלה ומה שחשוב לה בחיים "מי הם חושבים שהם? רובין הוד?" מיה שאלה עצבנית ומיד אחרי שהם סיימו לדבר הם שרו את השיר "WHERE IS THE LOVE?" בהיתי בגבריאלה בעיקר, באיך שהיא מסתכנת ושרה, מדברת בכנות…לא עמדתי בזה משום מה "הורס" מיה אמרה לעצמה ולא הבנתי "מה?" שאלתי אותה "כלום" היא ענתה והלכה.

נקודת מבט גבריאלה
היה כל כך מהנה מה שעשינו, אני הכי אוהבת לראות את הפרצוף של האנשים הדוחים האלו כשאנחנו חושפים אותם "היה מעולה חברים" ויולטה אמרה לנו בגאווה כשהתקדמנו לכיוון האוטובוס "אני מקווה שזה יעזור" זואי אמרה שוב בשליליות וחוסר אמון "די לדכא, הכל יצא בסדר" אמרתי והתיישבנו.
מה שעשינו היה מדהים, אבל אני כבר רציתי לראות תוצאות, חשבתי על מה יקרה מהמחאה שעשינו, ולא רק על זה, דברים נוספים הטרידו אותי ומילאו אותי…חשבתי על אדם, על הנשיקה שלנו, היא לא יצאה לי מהראש וזה חירפן אותי, הרגשתי צורך לא מוסבר לנשק אותו שוב ושוב, שנאתי את התחושה הזו אבל בו זמנית התמכרתי אליה, והמחשבה שבעוד שעה אני אמורה ללכת לעבוד שם ולראות אותו יצרה בי אדרנלין שהתכחשתי לקיום שלו, סירבתי לקבל את זה שאני מרגישה לבן אדם הזה רגש ולו הכי קטן שיש.
"טוב אני וגבריאלה הולכים למחזר" דילן הודיע לויולטה ונסענו לאחוזה לעבוד… הגעתי לעבודה והלכתי ישר להחליף לתלבושת שלי.
התחלתי בעבודה שלי, יצאתי לחצר הגדולה ושטפתי עם הצינור את הגינה הגדולה שלהם, המוח שלי לא היה שם בכלל, הייתי מוצפת במחשבות על מה שקורה לי בחיים מאז שהכרתי את האדם הזה, אני לא יודעת איך לנהוג ברגשות שלי. "המשרתת המטומטמת חזרה" שמעתי את קולו של אדם משום מקום מתקרב אליי "למה שלא תלך לקנות לך איזה בגד או רכב שאתה לא צריך?" לעגתי לחומרניות שלו והמשכתי לנקות את השיחים שלידיי "כן אני אקנה אל תדאגי" הוא זרם עם הדברים שאמרתי, כדי להדגיש שלא חסר לו כלום בחיים "אתה יכול ללכת, אני עסוקה בלעבוד לא יודעת אם שמעת על זה אי פעם" המשכתי לזלזל בו, אבל נדמה שזה תרם לו כדי להעליב אותי "לא, את האמת שלא, אני לא צריך לעבוד..אותי לא נטשו כדי שאני אלך לעבוד" הוא פגע בי בנקודה הכי חלשה שלי, הוא ידע מה הוא עושה "אני כל כך מוצאת חן בעייניך שאתה כל היום אחריי?" התגרתי בו והתעלמתי מההערה שלו על הנטישה שלי "היית רוצה, אני לא אוהב נהגי משאית" הוא לעג לאופי הדיי גברי שלי "את האמת שראיתי אותך היום בהפגנה הזו שעשיתם, והדבר היחידי שהשגת היום בהפגנה הזו זה לעשות מעצמך צחוק" הוא צחק עליי ורציתי לחנוק אותו באותו רגע "אבל זה בסדר, אני מבין אותך, לא היו לך הורים שיחנכו אותך" הוא המשיך לפגוע בי והפעם לא יכולתי לעצור את עצמי, הפגיעה הייתה כל כך קשה וכואבת שהייתי חייבת להחזיר לו, עם הצינור שהשקתי את העצים סובבתי עליו והרטבתי אותו "אתה חתיכת חלאה" צריכה כשאני ממשיכה להרטיב אותו והוא מתקדם אליי ורב איתי ביד על הצינור, נלחם כדי לתפוס אותו ולעצור אותו, מלחמה חסרת טעם ששנינו הפסדנו בה כי שנינו נרטבנו, כיוון שהצינור זז בינינו מיד ליד "תעזבי את זה" הוא אמר והיה קרוב אליי כשהוא אוחז לי את המותן "אתה כזה טיפש שזה לא יאומן" אמרתי לו כשהוא הצליח לקחת את הצינור והוא צחק "את כזו היסטרית" הוא אמר בהתגרות ורציתי לחנוק אותו או לנשק אותו.. לא יודעת, אבל הוא עצבן אותי כל כך באותו רגע, הבורות השכלית והרגשית שלו "אני היסטרית?" שאלתי לא מאמינה "אתה היסטרי! אתה מת לנשק אותי שוב פעם ואין לך ביצים כי אתה פחדן" התגרתי בו בחיוך זדוני, חשפתי את הרצון האמיתי שלו "אל תנסי אפילו לפתוח איתי מלחמה, את תפסידי" הוא השיב לי "אוו, מה תעשה הפעם? תתקשר לאבא שלך שיאיים עליי באופן אישי?" המשכתי להתגרות בו והחלנו לפתח קרב קללות קטן
"סתומה"
"מטומטם"
"ילדה קטנה"
"בלתי נסבל"
"נטושה"
"מפונק"
הוא פתאום אחז בפנים שלי ומשך אותי לנשיקה עוצמתית של שתי שניות "שלא יהיה חסר לך, נואשת" הוא אמר בסוף הנשיקה והלך משם, נותרתי עצורה מקום, לא הבנתי מה קורה לי כבר עם הדפוק הזה, אחזתי את הראש שלי והרגשות המעורבים שלי בלבלו אותי.
נכנסתי בחזרה לבית ועליתי לקומה השנייה, לקומה של שני המפלצות להתחיל לנקות להם ופתאום שמעתי בכי קל מהחדר של מיה, נכסנתי בקטנה וראיתי שיורדות לה דמעות, אבל הסתובבתי כדי לצאת ושוב נעצרתי במקום "למה אני חייבת להיות כזו סולידרית?" מלמלתי לעצמי ונכנסתי פנימה בחזרה, לא יכולתי להשאיר אותה בוכה לבד "מה קורה לתינוקת? שכחו לתת לך דמי כיס?" לעגתי לה כדי לשנות אווירה, לא ידעתי איך לפנות אליה כל כך "אם את מתכוונת להעליב אותי תלכי" היא ענתה וניגבה את הדמעות והתיישבתי לידה "להעליב למה? פשוט ראיתי שאת בוכה אז ניסיתי להסיק, אולי בכלל השמלה החדשה נקרעה לך?" המשכתי לצחוק כי לא ידעתי באמת להתמודד במצב כזה "את חייבת להיות כזו המונית?" היא שאלה וצחקתי "ואת כזו חלולה?" השבתי לה ונדמה שזה כבר לא הצחיק אותה… ואני הנחתי מה קורה לה "זה דילן לא?" שאלתי אותה "מה? אני לא מבינה?" היא ניסתה להעמיד פנים "די, אל תשחקי אותה סתומה…למרות שזה יוצא לך טבעי" אמרתי לה והיא הסתכלה עליי "אני לא יודעת מה קורה לי" היא אמרה לי חסרת אונים "טוב יכול להיות שזה השכל שלא פועל טוב וצריך לחליף אותו" שוב לעגתי לה "סתם,אני פשוט לא יכולה להפסיק" צחקתי וגם היא "אומרים שזה אהבה" אמרתי פתאום ברצינות "אני לא כל כך מאמינה בשטויות האלו, אני יותר שייכת לעולם של מאבקים ומטרות, לא של תקווה ואהבה…אבל אומרים שברגע הכי לא צפוי זה קורה, עם הבן אדם הכי לא צפוי, שאתה ברגע מסוים בחיים ופתאום האהבה מגיעה, שאתה מנסה להיעלם ופתאום האהבה מגיעה, שאתה חושב משהו אחד והאהבה מוכיחה אחרת" אמרתי בזמן שהבן האדם היחידי שעלה לי לראש באמצע כל בנאום הזה הוא אדם, יצאתי מהר מהמחשבות עליו וחזרתי להתרכז בסיפור שלה "אבל ככה אומרים, אני לא יודעת באמת" ניסיתי להעמיד פני קשוחה "אבל אני לא חיפשתי את זה את מבינה?" היא אמרה לי ויכולתי להזדהות איתה "תראי, אני אגיד לך משהו אבל תסתמי, אחרת אני שוברת לך את עמוד השדרה" עניתי באגרסביות והיא התעניינה "דילן, לא יודעת איך…גם אוהב אותך" סיפרתי לה "מה? הוא אמר לך?" היא התרגשה "לא,אבל אני מכירה את חבר שלי, לא יודעת מה נכנס לו לראש אבל הוא התאהב בך למרות שהוא מתכחש לעובדה הזו" אמרתי לה כלעג "בכל מקרה אני לא יכולה לעשות כלום" היא התמסכנה "אני שונאת בכיינים, קומי ודפקי לו נשיקה" אמרתי ועמדתי ללכת "רגע" היא עצרה אותי והסתובבתי אליה בחזרה "תודה" היא אמרה בחיוך נחמד "שיהיה לך ברור שעשיתי את זה כי אני בן אדם טוב, וזה הכל" עניתי בהתגוננות כדי לחשוף את עצמי ועמדתי לצאת, אבל לפני כן עצרתי שוב "ואם את הולכת אליו ומסתכנת…תלבשי שמלה אדומה, משום מה הוא מתלהב מזה מהצבע הזה" שיתפתי אותה ויצאתי.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך