נעלמת- פרק 1

•ליאם•
כשהתבקשתי לתאר את החיים מנקודת המבט שלי, בחרתי לתאר אותם במילה אחת שמבחינתי משקפת את הכל.
״ים.״
תשובתי גרמה ללא מעט אנשים להרים גבה ולגרור אחריהם את השאלה המתבקשת-
״למה בחרתי דווקא בים?״
תמיד הצחיק אותי כל פעם מחדש ההלם הזה שמופיע להם על הפנים המלווה בפחד ובסקרנות כאשר הם היו שואלים את השאלה המתבקשת.
בתחילה חשבתי שאולי עשיתי טעות שבחרתי לחשוף את רגשותיי בפני אותם אנשים טיפשים והכה אטומים, הייתי בטוחה שאני זו שדפוקה שחושבת שונה מכולם ובוחרת למרוד, אבל מהר מאוד הבנתי שהם אלה שדפוקים ולא מבינים את החיים כפי שהם באמת.
המון אנשים רואים בים מקום רגוע ותמים יפיפייה ונעים, אבל עם הזמן הבנתי שלים קיימת משמעות נוספת, עם כמה שהים יכול להיות יפה ורגוע, פתאום ביום בהיר אחד אותו ים יכול להפוך מלוכלך, שחור וסוער. בדיוק כמו הנשמה של כל אחד מאיתנו. שהסדק הכי קטן אצלנו יכול לגרום לסערת רגשות עוצמתית ולערער את נשמתנו ברגע אחד.
בשגרת היומיום כולנו זוכים להכיר לא מעט אנשים, חלקם דומים וחלקם שונים ממני וממי שאני.
לעיתים מבחינה חיצונית אדם יכול להצטייר בענינו אדם שמח שלא חסר לו שום דבר, אך מה שאנו לא יודעים, שעמוק בפנים אותו אדם שמח הוא בעצם בודד עם בעיות משלו, שרק בוחר לברוח מהן ולשחק אותה גיבור מול כולם.
ובכל יום מחדש הוא לובש את תחפושת ״האושר״ ומתחיל במסע הזיוף שלו- לשכנע את כולם ובעיקר את עצמו, כמה טוב לו וכמה מאושר הוא.
אז אם לומר את האמת, בחיים יש מצבים שאנחנו מעדיפים פשוט לברוח מהכל, להתעלם ואפילו להתכחש רק לא להודות באמת כמו שהיא.
לא ברור לי עדיין למה, אבל לפעמים כשקצת קשה לנו אנחנו רואים בבריחה מנגנון הגנה ופיתרון יצירתי ויעיל לכל הבעיות שלנו. התחפושת שרוב האנשים לובשים על עצמם רוב הזמן, היא אחת מכמה וכמה ממנגנוני ההגנה שבחרנו לשים בפנינו.
זה נכון, הבריחה בהחלט מצליחה להשכיח ממנו את כל הבעיות לתקופת זמן מוגבלת מאוד, לעיתים ארוכה ולעיתים קצרה יותר.
העיניים נסגרות מעצמן, ויחד איתן נאטמות כל הבעיות וכל הדאגות שבנו. למשך זמן קצוב אנו מסתגלים אל תוך מציאות חדשה טובה יותר בה אנחנו זוכים לכמה שעות של שקט והקלה, אך כאשר העיניים נפקחות שוב מחדש, אנו מבינים שזה הוא היה רק השקט שלפני הסערה הגדולה.
ולכן מה שהיה עלינו לעשות מלכתחילה זה פשוט להעיז.
להעיז לקפוץ למים, לא משנה כמה קרים ועמוקים הם יכולים להיות, למרות הסיכון לטבוע.
כי בסופו של יום הבעיות לא באמת נעלמות מעצמן, לא משנה לאיזה מקום נברח, זה יכול להיות המקום הרחוק ביותר בעולם, כמה זמן נסתתר, אם לא נהיה אמיצים ונתמודד עם החיים כפי שהם, אף פעם לא באמת נוכל לחיות חיים מאושרים באמת, כי בסופו של דבר אין באמת לאן לברוח. יש אינספור בעיות, לא מעט דאגות, אבל את החיים יש רק פעם אחת.

״ליאם,״ דלת חדרי נפתחה בפתאומיות וגרמה לליבי להלום ברגע. הסטתי את מבטי אל הדלת מתוך אינסטינקט. שוהם, אחי הגדול עמד בפתח לבוש שחורים ופניו מלוות במבט עצוב. ״אנחנו… המונית מחכה בחוץ.״ הודיע.
נענעתי בראשי כאשר חיוך מזויף פרוש על שפתיי. ״אני לא באה.״ אמרתי חלושות.
״ליאם, תקשיבי… אני יודע שזה קשה לך, גם לי וגם לאמא זה קשה אבל חייבים להיות חזקים.״ אמר בעצב. ״נוהר צריכה את כולנו שם.״
״תגיד, לא שמעת מה אמרתי לך הרגע?״ שאלתי בעצבים.
״ליאם…״
״אני לא באה!״ התעקשתי.
״ליאם, זו הזדמנות האחרונה שלך להיפרד ממנה.״ אמר שוהם.
״היא לא מתה, שוהם!״ קבעתי.
״את מבינה ש… אני יודע שזה קשה לך לקבל את זה אבל…״
״לא קשה לי לקבל שום דבר, שוהם!״ אמרתי בעצבים. ״היא לא מתה!״ המשכתי להתעקש.
״ליאם…״
״שוהם, היא לא מתה!״ צעקתי. ״אני פשוט יודעת את זה!״
״היו ראיות ליאם,״ התעקש.
״ראיות?״ שאלתי בזלזול. ״כולה בגדים על החוף ומברשת שיער.״ גלגלתי את עיניי. ״לזה אתה קורא ראיות?״
״אמרו שמצאו אותה ללא רוח חיים על החוף.״ הזכיר.
״ואתה ראית שזו היא באמת?״ שאלתי. שוהם הביט בי ברחמים והרכין את ראשו אל הקרקע. ״אני פשוט יודעת שהיא לא מתה, אני…״
״את מה?״ שאל בצעקה.
״אני אחותה!״ אמרתי את המובן מאליו.
״ואני אח שלה!״ השיב באותה נימה.
״שוהם, אנחנו תאומות. היא חיה… אני פשוט מרגישה את זה.״ אמרתי בכנות.
״יודעת מה? את לא רוצה לבוא, אל תבואי!״ אמר בכעס ועזב את חדרי בטריקת דלת חזקה.