איך למות ולהשאיר את העוגה שלמה – (ג)רוטסק

אוי מיסטר D. מה יהיה אתך?
עברו 24 שעות ו-25 דקות מאז שדיברנו לאחרונה.
עברו 3 שעות מאז שהתחברת.
יש לך אימייל שעוד לא פתחת וגיבוי של תמונה מהוואטסאפ.
כבר שנה שאתה מסובב אותי על האצבע הקטנה כמו הלטר סקלטר על סטרואידים.
אתה יודע שקראתי את הספרים שהשאלת לי? וראיתי את הסרטים שהמלצת לי?
אני בדיוק באמצע סדרת המשחקים האהובה עליך. ואני לא באמת נהנה. אני עושה הכל כדי שפשוט יהיה לנו על מה לדבר בסוף היום.
אבל כנראה שעכשיו זה נגמר.
אתה זוכר מיסטר D? חלוקת התעודות בסוף שנה שעברה. תהיתי אם כדאי לעצור את זה כל עוד אפשר, מיס Y אמרה שלא, שמה זה השטויות האלה, שאחזיר הביתה מהר את השקית עם כל הדברים שהשאלת לי כי אני שק של שטויות וטמטום.
אני זוכר איך באתי לליידי, אמרתי לה שאני רוצה את התעודה עכשיו כי אני צריך לרוץ… לרוץ הביתה… לרוץ לאנשהו. רק לא להיות לידך.
הלכתי לאקדמון, חשבתי שלהתמקד בספרים שם יעזור, כמה שטעיתי.
אז בסדר, חילקו תעודות, היה נחמד, אני זוכר שישבת על מכסה האבן בגלל האלרגיה שלך לדשא.
ביקשתי ממך לחכות שם כי יש לי משהו לומר לך, ואז יצאתי אידיוט כי פשוט התחלתי לבכות.
(דפאק מוח? דפאק?)
בכל אופן, זה נכשל. לא הצלחתי לומר כלום. ברחתי הביתה עם דמעות בעיניים ו-Do I Wanna Know? שהתנגן 72 פעמים ברצף.
ידעתי שאני על הכביש המהיר להרס עצמי.
ראיתי את כל זה מגיע.
ואז פגשתי את K.