אחת שיודעת
אשמח אם תגיבו,ותגידו לי מה חשבתם:)

זיכרונות אבודים-פרק 5

אחת שיודעת 20/10/2014 595 צפיות אין תגובות
אשמח אם תגיבו,ותגידו לי מה חשבתם:)

כל ההליכה עד לחצר בית ספר עברה בשתיקה.
"אני מצטערת" לחשה לורן כאשר הגיעו למקום העבודה בחצר, ונעמדו ליד כלי העבודה שהמנהל השאיר להם. כלומר ללורן.
"לא זה בסדר" השיב טומי, "אני מצטער. את לא ידעת ו…אני סתם התפרצתי.. ו.."
"ובצדק" קטעה אותו לורן.
"טוב בואי פשוט נשים את זה בצד וזהו" אמר טומי , ובכך סיים את השיחה.
חצי שעה שלמה הם עבדו בשתיקה.כל אחד היה עסוק בעבודתו ובמחשבותיו.
"אמרתי להם שאני הולך לחברה שלי" אמר לפתע טומי ושבר את השקט הארוך.
"מה"? שאלה לורן בחוסר הבנה.
"שאלת מקודם מה אמרתי להורים שלי? אז אני עונה לך" אמר טומי בפשטות.
"אהה" אמרה לורן,ולאחר מחשבה קצרה שאלה מופתעת:"יש לך חברה"?
"למה את כ"כ מופתעת"?
"סתם" אמרה לורן והסמיקה. היא הרגישה כעת כמו פושע שעלו על הפשע שלו.
"איך קוראים לה"? שאלה לורן וליבה היה אכול קנאה.
"ג'יין" השיב טומי. וכעבור רגע הוסיף,"למה את שואלת"?
"סתם" השיבה לורן והסמיקה שנית.
"אוקיי" אמר טומי והמשיך בעבודתו.
שוב שתיקה.
"רוצה לשחק במשחק"? שאלה לורן לפתע.
"סבבה.איזה משחק"?
"אסוציאציות,מכיר"?
"בטח" השיב.
"טוב, אז אני מתחילה" אמרה לורן ותוך כדי חשבה."אממ..קניות". אמרה לבסוף.
"בנות" אמר טומי ולורן צחקה.
"בגדים"
"כסף"
"עבודה"
"מלצרות" אמר טומי.
"מלצרות"?
"אני עובד בזה". השיב.
"אוקיי אז…מסעדה" אמרה לורן.
"אוכל"
"אמא" אמרה לורן.
טומי צחק.
"מה? זה מה שעלה לי. אני חולה על האוכל של אמא שלי".
"גם אני" אמר טומי והמשיך לצחוק.
"טוב איפה היינו"? שאלה לורן.
"את אמרת אימא" הוא הזכיר.
"אה נכון..אז עכשיו תורך".
"אממ…אימא…." חשב טומי.
"אסור לחשוב" הזכירה לו לורן.
"דאגה" אמר לבסוף.
"דאגה,אבא!" אמרה לורן.
"אה אצלך האבא הוא הדואג"?
"אין לך מושג" השיבה לורן.
"איפה היינו"? שאל טומי.
"אבא"
"התקף לב" פלט טומי בלי לחשוב פעמיים,ואחר הרכין את ראשו.
"התקף לב"? שאלה לורן ולאחר מכן הבינה את כוונתו.
טומי הרים את ראשו והסתכל על לורן.
שתיקה.
"אבא שלי נפטר מהתקף לב". אמר טומי כי הרגיש צורך לשתף, " זה היה לפני בערך שבע עשרה שנה. כשאימא שלי הייתה בהריון. איתי".
לורן שתקה, והראתה לו במבטה שהיא מקשיבה לדבריו.
"7 שנים לאחר מכן, היא התחתנה שוב. הייתי אז רק כמעט בן 7, ולא כ"כ קיבלתי את זה שמישהו חדש יכנס למשפחה. את מבינה? הייתי מבועת מהמחשבה שמישהו יחליף את אבא שלי."
לורן הנהנה וטומי המשיך.
"חצי שנה אחרי שהם יתחתנו, אימא שלי נכנסה להריון. מאוד התבאסתי שזאת הייתה בת, כי מאוד רציתי אח אבל היום אני מבין שאין כמו האחות שלי, קתרין קוראים לה".
לורן מאוד השתוקקה לשאול את טומי שאלה אבל ריסנה את עצמה. טומי שהבחין בזאת,אמר:"את יכולה..לשאול שאלות..אם את רוצה".
לורן כחכחה בגרונה. "אתה עדיין מרגש שאבא..אבא חורג שלך..מחליף כאילו..את אבא שלך"? שאלה בהיסוס.
טומי חייך. הוא שמח שהיא התעניינה.
"את האמת..כן. היא אפשר להימלט מהמחשבה ש..הוא כביכול ממלא את מקומך של אבא שלך. אבל מצד שני, כבר גדלתי מאז, וקיבלתי את זה. אולי זה לא יישמע לך הגיוני אבל..אני אפילו שמח שהוא נכנס למשפחה". אמר בחיוך.
לורן חייכה לעברו. היא הרגישה שמחה על כך שהוא מרגיש בטוח איתה כדי לשתף אותה בסיפוריו האישיים.
"את יודעת..כיף לי לדבר איתך" אמר טומי כאילו קרא את מחשבותיה.
"תבוא כל יום" אמרה לורן,ושניהם צחקו.
לפתע הם שמעו צעדים מתקרבים לפניהם.
"זה בטח המנהל" אמרה לורן, וטומי ניגש לשיח הניצב לידם והתחבא.
"יפה יפה. אני רואה שממש עבדת בחריצות לורן" אמר המנהל כשנעמד לפניה.
לורן חייכה קלות.
"לא אני מתכוון ברצינות. עוד הייתי חושד שעוד מישהו עובד איתך " אמר ונעץ בה מבט חודר.
נשימתה של לורן נעתקה. אולי הוא ראה את טומי?
"אבל שנינו יודעים שאין במה לחשוד,נכון"? שאל המנהל והרים את גבתו.
"כמובן, המנהל" שיקרה לורן.
"מצויין" השיב ופנה לדרכו.
"רגע, המנהל! " אמרה לורן והמנהל הסתובב לעברה.
"כן"?
"אמרת שאם אספיק לעשות את עבודתי היטב עד חמש, אתה תשחרר אותי הביתה" אמרה לורן בספקנות.
"באמת אמרתי דבר כזה"? שאל המנהל מופתע.
לורן הביטה לעברו במבט מבולבל אך בטוח.
"אני צוחק,יקירתי. לכי לשלום" אמר המנהל ופנה לדרכו.
"יש" שמחה לורן.
"באמת יש" אמר טומי ויצא מהשיח, "את יודעת איך נבהלתי כשהוא אמר: 'באמת אמרתי דבר כזה'?" חיקה טומי את המנהל. לורן צחקה.
"אז הביתה"? שאל טומי.
"הבייתה" אמרה לורן וחייכה.

* * *

לורן הרגישה כל כך כיף בחברתו של טומי. היא כל כך נהנתה לראות את החיוך המתוק שלו,את השיער שנופל על פניו ברגע שהוא משתטה, את העיניים הבוהקות שלו ברגע שהוא מכוון לעברה משפט שגורם לכל גופה לרעוד,ולליבה לדפוק במהירות.
"איפה את גרה"? שאל טומי והוציא אותה ממחשבותיה.
"ב..ברחוב מידלטון" השיבה לורן בגמגום.
"מה?! איזה קטע! גם אני גר שם"!
"באמת"? שאלה לורן מופתעת.
"כן בבית מספר 18" אמר טומי.
"מה? אני ב16"! אמרה לורן בהתלהבות. היא כבר התחילה לדמיין איך הם נפגשים כל יום לגמרי במקרה, ואם הוא ירצה, אולי אפילו ללכת לבית הספר יחד…
"איזה קטע! את קולטת? נוכל להיפגש אם את רוצה".
אם אני רוצה? ,חשבה לורן בליבה, אני מתה להיפגש איתך!
"כן סבבה" אמרה לורן והשתדלה להתנהג בטבעיות ולהסתיר את התלהבותה.
"סבבה" אמר טומי.
בדיוק שהם פנו לרחוב הם שמעו מישהי קוראת בשמו של טומי.
"מי זאת"? שאלה לורן.
"לא יודע" אמר טומי. וכשהבחין בפניה של הנערה הבזיק בו ניצוץ של אושר.
גם לורן הבחינה בפניה. הבזק של זיכרון ניצת בה. זאת היא? בטוח שזאת היא?
"ג'יין"! אמר טומי ורץ לעברה.
"ג'יין"? פלטה לורן. ולאחר מכן קלטה שאמרה את זה בקול.
עכשיו לגמרי הייתה בטוחה לורן שזאת היא. השיער השחור,העיניים הירוקות והחיבוק החם שנתנה לטומי כשנפגשו שהעביר בלורן תחושת קנאה מצמררת.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך