זיכרונות אבודים-פרק 8

בבוקר שלמחרת, התעוררה לורן בבהלה. היא הסתכלה על שעון הקיר בחדר: 7:40 !!!! יש לה 20 דקות להתארגן!
למה קמה כ"כ מאוחר?! הרי נרדמה בסביבות שש או שבע..?! ואז היא נזכרה במשהו: הסרט! היא לא הלכה לסרט! לורן הרגישה שהכול מציף אותה בבת אחת.
היא קמה במהירות מהמיטה ופנתה לארון הבגדים. מה ללבוש…מה ללבוש…
היא הוציאה מהארון מכנס שחור וחולצת ג'ינס מכופתרת. היא פשטה את בגדיה ולבשה את הבגדים במהירות. היא התבוננה בשעון: 7:45!
הוריה עדיין ישנו.לא נורא, בכל מקרה היא הולכת ברגל מפני שבית ה
ספר קרוב לביתה.
היא מיהרה לחדר המקלחת וסידרה את שיערה. היא לקחה גומייה ואספה את שערה החום לקוקו גבוה. לאחר מכן, הלכה בחזרה לחדרה.
היא פנתה אל מגירת האיפור והוציאה משם מסקרה וליפ גלוס. היא מרחה בעדינות את המסקרה על ריסיה,ומרחה את הליפ גלוס על שפתיה. היא התבוננה שנית בשעון:7:52!
לאחר מכן לקחה את ארנקה והכניסה אותו לתוך התיק. היא לקחה את הפלאפון שלה והכניסה אותו לכיס המכנס. עכשיו הייתה מוכנה!
היא שמה את תיקה על הגב ויצאה לדרך.
כשפתחה את הדלת הסתנוורה מהשמש, והצטערה על כ ששכחה את משקפי השמש.
טוב אין זמן, חשבה לורן , נסתדר בלעדיהם.
בדרך,ראתה את טומי מזווית העין.
כדאי לי לקרוא לו? חשבה לורן, והביטה בטומי המתרחק.
היא התלבטה כמה שניות עד שלבסוף אזרה אומץ וצעקה: טומי!
לא נשמעה תגובה. אולי הוא עם אוזניות? היא הביטה באוזניו. לא,הוא בלי אוזניות.
היא צעקה שוב: טומי!
הוא הסתובב. הוא הסתכל על פניה, ועלה לו חיוך. לורן החזירה לו חיוך.
היא רצה אליו והוא חיכה לה.
"היי" אמר כשנפגשו.
"היי" השיבה לורן והסדירה את נשימתה.
הוא התקרב אליה ונתן לה חיבוק.
"אז גם את קמת מאוחר היום"? שאל.
" כן לצערי" השיבה לורן באכזבה.
"איזה קטע,גם אני" השיב טומי בחיוך.
לורן החזירה לו חיוך.
"טוב אבל לך יש סיבה, אני מתאר לעצמי שאת ואיימי ביליתם עד מאוחר אתמול בלילה,לא"?
"מה"?
" את ואיימי…אתמול בלילה…" הזכיר טומי.
"אה..כן.." שיקרה לורן וגירדה בראשה. היא כמעט שכחה איזה תירוץ סיפרה לטומי אתמול כשהציע לה לראות סרט איתו ועם ג'יין.
"אז אתה מוכן למבחן בביולוגייה"? העבירה לורן נושא.
" אני חושב שכן" אמר טומי,ואח"כ הוסיף:"בזכותך".
לורן הסמיקה."אל תגזים"
"לא מגזים בכלל.לולא את בחיים לא הייתי מוכן למבחן" אמר טומי והסתכל על לורן.
לורן החזירה לו מבט.
"תודה" אמר טומי לבסוף.
לורן לא אמרה מילה. היא פשוט התעמקה במילים שהוציא עכשיו טומי מהפה."תודה". היא כ"כ התרגשה שאמר לה את זה,שהיא פשוט לא הוציאה מילה. כל המשך הדרך עד בית הספר, היא הייתה שקועה במחשבות.

* * *

כשהגיעו,לורן וטומי שמו לב שכל התלמידחם עמדו זועמים על יד השער.
"מה קרה"? שאלה לורן.
" בדיוק מה שבאתי לשאול" השיב טומי.
כשכבר היו ממש קרובים לשער,שמו לב שניידת חונה על יד השער וכמה שוטרים יצאו ממנה והרגיעו את הרוחות.
לורן זיהתה את חבריה מרחוק והתקדמה לעבריהם. טומי התקדם לכיוון השני.
"מה קרה"? שאלה לורן כשהבחינה באלין.
בדיוק אז לקח אחד השוטרים מגפון וקרא לתוכו.
"אני מבקש שקט.אנו צריכים להודיע הודעה חשובה."
כולם הפסיקו לדבר והקשיבו לשוטר.
השוטר המשיך:"אנחנו יודעים שהבשורה קשה לכם אבל אין מה לעשות"
"איזה בשורה"? שאלה לורן ולא הבינה מה הולך סביבה.
"הם רוצים לסגור את הבית ספר" השיבה איימי ולורן פערה את פיה.