חלולה

בובות הן חלולות, הן עומדות שם, בעיניים ריקות וחסרות ברק ומחפשות, משהו… רגשות, כדי להעמיק את עצמן. כדי למלא את החלל, כדי להיות… משהו שאינו חסר חיים.
היא ישבה שם, על המדף העליון ושפתיי אודם כשהבגדים הוחזרו, בעלתה, שפעם הייתה צעירה ומלאת חיים נמלאה בדמעות, אוחזת בשני תינוקות כשדפיקה נשמעה בשעת לילה מאוחרת, התינוקת צחקקה כשזוג זרים אחזו בתרמיל צבאי מלא בבגדים ולחישת 'סליחה' שלא נשמעה מבעד ליגון שתקף את האישה, היא יללה בצער, כמו כלב פצוע, כמעט ומפילה את וולדיה כשהיא לקחה את בגדי אהובה בפעם האחרונה ושאפה את ריחו שיטמן בקבר, לפני שהם נקברו בצער בארון עמוק אותו הייתה פותחת מדי פעם, רק כדאי להרגיש שוב שאריות של אהבה אובדת באבק.
הרקטות החילו ליפול כשבנם של האישה והגבר המת שהבובה הספיק לשכוח ממנו, מלבד הכאב באובדנו, היה בן חמש עשרה, הם היוו איום לכל אדם שהיה נמצא מעל האדמה ברגע שהאזעקות הנוראיות החרישו את אוזנם, הילדה, אז רק בת עשר הייתה בוכה בעוד הבן היה מאזין בחשש, עם הבובה הקצת-פחות חלולה בידיו, לקול הדיווחים. וכל יום, האישה הייתה מחבקת ומנחמת אותו, מבטיחה לו שעוד שלוש שנים, כשהוא יהיה בצבא יחדלו המלחמות, וכל מה שאבא נלחם בשבילו יפתר, הבטחות כוזבות היו כל מה שבפיה, הבטחות ומנות יתר של משכחי כאבים. והבובה התמלאה בכאבה, עם שמלה מסודרת שאובקה כל יום על ידי הילדה הקטנטה, ועיניים ריקות שעם השנים קיבלו עיוותים שבאור הנכון, נראו כמו דמעות.
רסיס מדויק ללב היה כל מה שלקח מהאישה את הלוחם הקטן שלה, שפעם היא הבטחה לו שלא יצטרך לאחוז נשק לעולם, הבובה התמלאה יגון וכאב מעל הקבר כשהבינה שלא תראה את פניו לעולם.
אחרי המלחמות החלו הפיגועים, וילדה אחת, שלא הייתה בת עשר, עם אמא בדיכאון שבילתה את ימייה בבהייה בחדשות בעיניים כהות, עלתה לאוטובוס, שנסע ונסע ונסע, ולא הספיק להגיע לתחנה האחרונה לפני שכל מה שנותר מהילדה הזו, היה תליון עם תמונות חרוכות של אח ואבא שבקושי זכתה להכיר.
בובות אינן חלולות, הן עומדות שם, יושבות, מסתכלות על מכאובייך ברחמים ובכאב בכך שהן לא יכולות לעזור לך מלבד להכיל מעט את כאבך, לארח לך חברה, לתת לך אהבה שקטנה מבעד לפה צבוע באדום. בעיניים חלולות ולב מלא עצב צפתה הבובה בבעלתה בולעת את מנת הכדורים האחרונה, צוללת לרצפה,
חלולה.
הבובה בכתה.