למה עכשיו?!

למה עכשיו חזרת למחשבות שלי?למה עכשיו?עברתי הרבה בלעדייך.
עברתי הרבה אפילו לא מתאר קצת,אז למה חזרת עכשיו למחשבות שלי?!
ולא סתם חזרת הבאת איתך תגבורת כדי שלא אצליח לשכוח שוב.
ושהתגבורת נעלמה מהצד שלי התחילו לתקוף.
שאלו שאלות,פתאום כולם רוצים לראות איך אתה ניראה,מי אתה האקס המסתורי.
אמרו שאתה חמוד וחיטטו בפרטים שאיך ולמה נפרדנו.
כולם אמרו שזה מוזר שאני זאת שנפרדתי ממך כי היית כול מה שרציתי,כל מה שאני רוצה.
בעצם למה נפרדנו אני שואלת את עצמי נכון היה לנו רגע קשה יכולנו להתגבר על זה לא?..
אז לא. לא יכולנו מה שעשית לא יוצא לי מהראש אפילו שנתיים אחרי.
הלוואי והיית בוגד בי משקר לי מאחורי הגב כי מה שעשית היה הרבה יותר גרוע הרבה יותר כואב.
הבטחת להיות הגב שלי המשענת שלי. הבן אדם שלי,הכתף לבכות עליה.
הבטחת לשים אותי בעדיפות ראשונה לפני כדורגל ובילוי עם חברים.
הבטחת להיות שם שהכול מדרדר בבית ובצבא ובעיקר עם המצב הרפואי.
ברגע שהכול התחיל ליפול כמו דומינו,נעלמת.
בהתחלה בקטנה שעוד יכולת להגיד שאני מדמיינת. לאט לאט נעלמת לי.
ואם כבר לא אהבת והיה לך קשה מיידי לסחוב אותי למה לא אמרת כלום?זה היה כואב פחות.
המכות הגיעו אחת אחרי השנייה ואני אולי נראית טיפוס חזק אבל אני מתפרקת בשניות.
בהתחלה מהבית אמא רבה עם אבא היה בלאגן הוא לקח את התיק ועזב. אחר כך מהצבא התפקיד שכל כך רציתי דחו אותי בכלל המצב הרפואי הלא ידוע שלי וחזרתי לתפקיד הקודם עם קצין ששנא אותי רק בגלל שכולם אהבו. הלכתי לרופא לעוד בדיקה ואבחנה הקשה לא יצאה לי מהראש דלקת פרקים כרונית בגיל כזה צעיר. אמרת שיהיה בסדר שנתמודד ביחד.
אבל לא היית שם באמת. כל הזמן ברחת ואני התמימה לא האמנתי סיפקתי לך תירוצים.
עד יום שישי אחד שנשברתי שלא יכולתי יותר להחזיק את כולם על הגב שלי. שהרגשתי שהכול מתמוטטת לי בין הידיים ורק רציתי את חום גופך לידי במיטה. ידעתי שקבעת עם חברים והצעת לי לבוא, אם הייתי רואה אותי לא היית מציע אפילו. כולי מכורבלת בספה של סבתי עם שמיכה שמחסה אותי כדי שאף אחד לא יראה שאני בוכה. בערב שכולם התיישבו ליד השולחן ואני לא הצלחתי לאכול לא רציתי כלום והבכי רק גבר אמא שלי כבר לא ידעה מה לעשות,הרי היא לא יודעת להתמודד איתי. היא תמיד הגדירה אותי כקשה. בצעד נואש שלה היא התקשרה אליך אם הייתי יודעת את תמליל השיחה בחיים לא הייתי חושבת לבוא,אבל היא שיקרה אמרה שהיא דיברה איתך ושאתה מחכה לי ורוצה שאני אבוא אליך. באתי אליך,ראית אותי כולי מכובה. הילדה הכי שמחה פתאום מכובה עם שאריות של דמעות בעיניים ומבט אפור. ניסית לגרום לי לאכול משהו בלי הצלחה. ראיתי עליך כמה אתה רוצה ללכת לחברים שלך הרי לא ראית אותם אולי חודש. אמרת לי אולי היציאה תעשה לי מצב רוח אבל ראית אותי כולי כאובה ועצובה ומדוכאת. ראית כמה הייתי צריכה אותך. אבל כמו תמיד שמתי את עצמי בצד וחשבתי עליך כמה שזה לא הוגן. לך תראה את חברים שלך,תלך לשעתיים ואז תחזור. השארת אותי עם הטלוויזיה לבד במיטה שלך לבד בבית. רק אני והמצב רוח הכבוי שלי. לא האמנתי שהלכת אבל אמרתי לעצמי שאני זאת שהחליטה. עברו שעתיים וחצי אולי אפילו יותר ושום זכר ממך,דאגתי. התקשרתי וברקע רעשים של הנאה. אמרת שהחלטתם לזרום לבר. באותו הרגע נשברתי איך אתה יכול להמשיך בכזאת קלות לבר שאני במצב כזה ועוד אצלך במיטה. איך יכולת לחגוג בשעה שאני כל כך סובלת. איך יכולת?!.התווכחת איתי מתי תחזור בשעה שאני ידעתי שלא משנה מתי הנזק כבר נגרם. חזרת אחרי שעתיים השעה הייתה חמש בבוקר עדין הייתי ערה. ערה ומרוסקת אפילו יותר. בבוקר דיברנו על זה והתנצלת שוב ושוב. אנחנו נעבור את זה אמרתי לעצמי. מאז הייתי בעדיפות לא ג' אלא עדיפות פ' שנייה לפני שסדר האותיות נגמר. עבר ככה עוד חודש עד שלא יכולתי יותר להכאיב לעצמי כי מה שווה לי להיות ביחד אבל הכי לבד. אני זאת עזבתי אתה אומר אבל אני רק סגרתי את הדלת מאחוריך. אני רק עשיתי משהו שפחדת לעשות. היית החבר הכי טוב שלי האחד שיכולתי לסמוך עליו בעיניים עצומות. האחד שלי ואני הייתי האחת שלך,לפחות ככה חשבתי. באחד הימים אחרי שנפרדנו אמא שלי סיפרה לי מה היה באמת אותה שיחת טלפון. אני מצטערת על זה שאני יודעת מה אמרת כי זה לא יוצא לי מהראש. כי אם הייתי יודעת לא הייתי באה לעולם. אז אם תועיל בטובך לא לחזור לי למחשבות כי אתה הפצע הפתוח שלי. הסיבה למה אני לא יכולה לנהל מערכת יחסים חדשה,כי אם מיסטר פרפקט לא יכל להתמודד איתי אז מי כן?…הוא בטח לא.