לעולם תהיי שלי

אני אוהב את איך שאת גורמת לי לשכוח, מהכל.
לשכוח מהגהינום שעברתי, מהשאול שמושך אותי עכשיו אל תוך החושך, לעולם לא שביב של אור שיחדור דרך האפלה הסמיכה.
אני אוהב לשקוע בעיניים שלך, ירוקות ועמוקות. בוערות, אבל לעולם לא מאכלות. הן אינן מסוכנות, שלא כמו עיניים אחרות שביקשו לשרוף אותי, לכלות את קיומי.
אני אוהב אותך כשאת צוחקת. אני אוהב את היופי הצובט הזה, כשדמעות מתגלגלות במורד לחייך. אוהב את הכאב החותך הזה כשאני מבקש לאבד את חיי ולו בכדי לגרום להן להיעלם, להצליח לגרום לחיוך להפציע על פנייך.
איני אוהב כאב, התמודדתי עם סוגים רבים כל כך ממנו שאיני מאחל לנפש בעולם הזה לעבור את שעברתי אני. אבל כשהוא קשור בך, יש בו מידה של יופי. מידה של נחמה, שלוחשת לי שאת עודך שלי, שעוד לא נגמרה מערכת הקרב על לבך ושאני עוד יכול לזכות בו מחדש.
אני אוהב אותך, על כל מה שאת, על כל מי שהינך.
אולי זהו לא מכתב אהבה שגרתי, בו אני אומר לך כמה את מדהימה ועד כמה שאת באמת חשובה לי. אבל אני לא מסוגל לכתוב את המילים האלה סתם כך על הנייר… ארגיש ריקני אם אעשה זאת, מכיוון שאת יותר מזה;
עבורי, את העוצמה, את גלי הים שמשתברים על הסלעים המשוננים שנהגו להקיז את דמי אל הקרקעית שלא ידעה שובע.
את הכאב והאושר שלי. את הדמעות והחיוך.
את כל עולמי, עם כמה אפור וחדגוני שיהיה, עם כמה בהיר ומלא צבעים.
את הנשימה שבאפי, את יופייך לעולם לא אוכל למנות, גם לא כשאביט אל שמי הלילה הקודרים ואחפש לי מקורות של אור להעניק לך, להאיר את דרכך.
גם לא כשאצעק בחוצות העיר את התכונות בך אותן אני מעריך אלפי ועשרות מונים מן השמש העולה, שם כדי להדגיש את הטוהר שבך, את ייחודך.
גם לא כשאני מזיל דם אל תוך הלילה, מבכה את לכתך, מבקש להחזיר את הזמן לאחור, כשזה מגחך בפניי וחולף, לוקח איתו את מעט הנשמה שעוד נותרה בי, לחפש אותך בין עננים; בעולם אחר מזה שהיה רק שלנו…
ואני יודע את שלוותך, חסרת המנוח.
כן… אני מכיר אותך יותר משהכרתי את עצמי. ואת מחפשת אחר מקור אחר לאוויר, מאחר וזה שהענקתי לך כבר לא יכול להרוות יותר את צמאונך.
ביקשתי שתדעי שאני תמיד כאן עבורך, גם אם לא נתראה יותר. גם אם תחליטי אי פעם כי הזרועות שלי כבר לא שלך כדי לאחוז.
גם אם מילים שהחלפנו, הבטחות שחלקנו, יישברו בבוא העת ויותירו אותך ריקה. את יודעת שאני תמיד אוהב אותך נכון? גם כעת, בלקיחתי מן היקום הזה את נשימתי האחרונה…
אני יודע שאת לא מסוגלת,
גם אחרי שניסיתי לדבר אלייך ואת קיבלת את סליחתי. אני יודע שאת עודך בוכה, כשאיש אינו רואה, אל תוך השעות הקטנות של הקור, של הבדידות.
הכאב לקח איתו את נשמתי, וכעת… ברגעיי האחרונים, אני רק יכול לקוות שאת עודך מאמינה באהבה,
זו שתשיגי לך בבוא היום;
יפה עשרת מונים מזו שיכולתי להעניק לך אני…