מה שנותר.

היא הייתה כה גאה, אז.
עינייה החומות,
כמעט נצצו בדמעות כשהביטה בך לבוש כך.
המדים התיישבו על גופך באופן כזה טבעי,
כאלו מאז ומתמיד היו עלייך.
אפילו הכומתה בעלת הצבע הבורדו, יחד עם סיכת הצנחן,
ושלא לדבר על הנשק שנשאת על כתפך בכזו קלילות,
כאלו מדובר כאן בשקית חלב.
היא עדיין לא הצליחה להיפרד מהילד שהכירה עד לפני שנה,
שדיבר איתה על חלומות שכללו בעיקר תאילנד, וקפיצה מאיזה צוק,
בחור שנמצא בסוף העולם.
כעת, בראש של הבחור שעמד למולה,
פקדו כבר מחשבות אחרות.
ורק עיניו הכחולות כסערה הרוקדת בלב ים,
נשארו אותו הדבר.
עדות בוערת לאהוב שלה, שהשתנה ללא הכר בתוך שנה.
הוא אולי היה שונה עכשיו,
אך אותו הדבר בשבילה.
היא אהבה אותו,
הו, כמה שהיא אהבה לאהוב אותו.
וכשהוא נפל,
מותיר אחריו חיים קצרים, משפחה, וחברים מרוסקים,
לא נותר לה כבר דבר.
רק עיניים כחולות ממוסגרות בתוך תמונה בעלת מסגרת אדומה,
עם המדים,
המדים שעכשיו היא כלכך שנאה.