מכתב לתקווה

ערב טוב, נדיה.
כן, אני יודעת ששמך המלא הוא נדז'דה, אבל שתדעי שאת כבר לא נוסחת תקווה באף אחד. כלפני חצי שנה וחמישה ימים החלטת… לעזוב, את לא שמת לב כמה דברים את השארת מאחורייך, יפה שלי.
אני מתגעגעת אלייך כול כך, את לא מבינה עד כמה. כול פעם שאני שומעת "נדיה" את מיד עולה אל מול עייני, עיני השקד החומות שלך, שיער החום-שוקולד שתמיד היה אסוף בצמה (תמיד טענת שהוא שחור, ואני תמיד לא הסכמתי איתך.), שתמיד בהק באור השמש, מזכיר לי גלידת טילון בלי סיבה. האף שלך שתמיד הזכיר לי שועל. תמיד בקצהו עולה למעלה. הנמשים החמודים שלך. הידיים המצולקות שלך, שלא משנה מה עשיתי, נשארו צנומות וגרומות, חיוורת.. ומצולקות. אני יודעת למה עזבת, נדיה. אבל למה? אני שוב אשאל. למה?!.
אני יושבת פה על המפרסת, על הכיסא שהתנדנדת עליו פעם. צחקת שהוא יתפרק לך עוד רגע, מרוב שפחדת שיזוז. אבל הוא זוז, וכבר חצי שנה ויותר הוא עומד פה. האם הוא מחכה לך?. אני מתפללת אליך למעלה. אלייך ואל ישו הצלוב שבשמיים, שישמור עלייך. שתשמרו שניכם עליי. תמיד היית אלוהית, את יודעת?
אבל את לא יודעת איזה חור גדול השארת בחיים של כול כך הרבה אנשים! אני לא יודעת אם אני היחידה שמרגישה כך, ואני לא יודעת אם מלמעלה את רואה את האנשים שהשארת שבורים על האדמה. תודה, בזכותך חוץ ממני אף אחד מהבית לא מעיז לצאת למרפסת- בפעם אחרונה שאחותי ניסתה, צרחתי עלייה עד שנשמתה כבתה לכמה דקות, ועד שקולי נחנק מדמעות.
אתמול מישהו ניסה. לא צרחתי עליו. הוא היה השני שסמכתי עליו אחרייך. אבל לא עד הסוף. קימצתי אגרופים וחנקתי את הדמעות מבפנים. "לא, אל תעלה! רד מישם! תחזור לדירה! בבקשה!" אני צרחתי בראשי. לא. הוא ירד משם תודה לאל. הוא נכנס חזרה לדירה וחיבק אותי.
"הכול בסדר, אני לא אנסה להתאבד, אל תדאגי" אני חושבת שהוא אמר משהו כזה. הנדתי בראשי ועניתי "אם באמת רצית, לעולם לא הייתי יכולה לעצור אותך" ניגבתי את עיני ובלעתי את הדמעות. את יודעת שאת והוא דומים?
שניכם מנגנים על גיטרה (אני מקווה שאת עדיין מנגנת שם, בגן עדן), שניכם דוברי רוסית. לשניכם עייני שקד חומות-זהובות. שניכם נכנסים בלחץ כשאין שיחה באוויר. שניכם יכולים להיות מגוחכים. שניכם גדולים ממני.
למה אני מתפתה לכתוב שאת "היית", בעבר? כי עברה כבר חצי שנה וחמישה ימים. חצי שנה וחמישה ימים שהחור בנמצא פה, אצלי, בגופי, בריאותי, בכבד, בלב, במעי הגס- הולך וגדל. את חסרה לי כול כך. אף אחד חוץ ממך לא ימלא את החסר הזה. שום בן. שום בת אחרת. זה פשוט- זו היית את. את. זו את!
אני יושבת על המרפסת ונזכרת בך בחיוך. תחזרי אליי משמיים. בבקשה. אני… אני אזרוק הכול! אני מוכנה לזרוק הכול, לעשות הכול. כמעט הכול. תחזרי בבקשה!
אני נושמת עמוק עכשיו נדיה. אני יוכלה להישבע שהרגשתי את האצבעות הדקות שלך עוטפות לפני רגע את לחיי, כנראה זו הייתה רק הרוח. זו רק הרוח.
אני… את היחידה שחושבת שאני מנשקת טוב, את יודעת? זה מאוד מצחיק, ואני מגחכת פה מעצם המחשבה. היית הבנאדם הראשון שהתנשקתי איתו. זה היה כול כך.. רגיל, טבעי, אמיתי. עצמנו עיינים ושתינו ראינו את זה בא! זה פשוט… היה. רגע מקסים שהקפאתי במוחי. הוא לא חזור על עצמו. הוא גם לא צריך. אבל..
אני יודעת שהיית רוצה שאני אנסה "להתגבר" עלייך. אבל הצורך לקפוץ רק הולך וגובר והולך וגובר והולך וגובר ו… לא קורה כלום. אני יודעת שאני לא אשאיר חור ענק כמו שלך. אני יודעת שאני, בתור בנאדם, אין לי בעיה ללכת, אני לא אשאיר שום דבר. זה יהיה פשוט ואנשים יתגברו. כי.. זו אני. מי צריך אותי. אבל אני צריכה אותך. תחזרי. ישו- תשחרר אותה בבקשה!
זה לא שאת בקומה, שבאמת אפשר לעשות "קסם" רפואי ואת חיה. את בקבר בין עשרות קברים נוצרים ברמת הגולן, ליד הכנסיה הישנה. אני כבר מכירה שם את כולם! את כול החברים המתים שלך! שרה זילברמן שמתה ב89', את ווסיליסה מייבסקיה שמתה ב2005… נכון שכיף לך איתם? במיוחד כיף לך עם השכן הקרוב שלך-וולאדיסלאב קורצ'ניקוב- נולד ב1989 ומת ב2013. אתם חברים טובים, אני בטוחה!
אני מנסה להתגבר עלייך. את לא מסינה עד כמה. משום מה בנים מחבבים אותי. טוב, הם מתשמשים במילה אחרת. "אני אוהב אותך". הדבר הראשון שאני רוצה להגיד להם, זה "זדיין אתה עם ה"אני אוהב אותך" שלך. תודה רבה על ההערכה על הכבוד ועל ה"אהבה" שלך, אבל ואים שזה כלפיי הציצים שלי, ולא כלפיי המשקפיים שלי שלי, כלפיי האף היהודי העקום שלי, כלפיי האופי המבאס לפעמים, המגוחך לרוב והשתקני במצבים מביכים שלי. זדיין אתה. עם מישהי אחרת. תודה". אבל אני מחייכת, ונותנת לו לנשק אותי. אני מחכה למישהו שיהיה דומה לנשיקה שלך.
זה כמעט היה היום, את יודעת? הוא עמד מולי, כבר איחרתי הבית, התקרבתי אליו, הוא קירב אותי אליו, וידעתי שזה הולך לקרות. הוא.. נישק אותי. עם לשון. כמו שאת אוהבת, את יודעת?
רק… שזה היה כול כך… אחר. ממה שזה היה איתך. זה היה מכאיב.כאילו מבפנים משהו נמחץ. עיני היו פקוחות, ראיתי אותו. עצמתי אותן מהר- ההרגשה של הלשון שלו בפי גרמה לי לרצות להקיא. התנקתי ממנו מהר ונשענתי על הכתיף שלו.
"אני אתגעגע" אני אומרת בקול רועד. סה"כ יומיים. ואיתך זה כבר חצי שנה וחמישה ימים. אני מתגעגעת. בבקשה.
בבקשה נדיושה. אני אוהבת אותך. תחזרי אליי. אני לא בוגדת בך. אני מנסה להתגבר. זה לא עובד.
אני אוהבת אותך
אליה