מכתב עם דם

"מה בעצם אי פעם ביקשתי? שטויות. ציונים טובים, ומתנות.
אבל כל בקשה היא כאין וכאפס לעומת הבקשה הזו. זו בקשה אמתית, מכל הלב. בקשה שתמלא אותי, וכלום לא יהיה לי חסר. לא יהיה לי אכפת מהציונים, והמתנות יכולות גם לא להגיע. זו בקשה שתעשה אותי מאושרת. לא מאושרת לרגע, אלא לתמיד.
אני באמת מוכנה לוותר על הכל, רק כדי שהבקשה הזו תתממש. והלוואי שהיא הייתה נענית. הלוואי שהייתי מקבלת את מה שאני רוצה, ולא הייתי צריכה לסבול כל כך. אני מרגישה נורא על כך שנעשיתי כה אובססיבית, אבל זה מעבר לשליטתי. זה כאילו משהו אחר שולט בי. הרגש. ועכשיו אני לומדת על בשרי כמה הרגש מסוכן, כמה האהבה יכולה להיות קטלנית.
אבא, נכון שאתה תמיד אומר לי שצריך לדעת מתי לעצור? אז אני לא עצרתי בזמן. אני המשכתי. ועכשיו אני לא מסוגלת להמשיך לחיות בלעדיו. זה עושה לי רע עוד יותר לדעת שבמה שאני עושה אני מפרקת אתכם, אבא ואמא. אבל מה לעשות? אני פשוט לא מסוגלת לעבור על פני המכשול הזה. ואולי זה בעצם לא מכשול, זו חומה שתתנפץ רק אחרי שאשיג את מבוקשי. ואני יודעת שלא אשיג אותו. אני יודעת שכל לילה שאני בוכה ומחכה הוא לשווא, זה בזבוז של חיי. אבל האם יש לי חיים בלעדיו? ואני ממשיכה לעמוד באותו מקום, ממשיכה ליפול, ואני יודעת שאין טעם. הוא כבר בחר. אני לא בטוחה אם הוא בכלל רוצה לחזור בו, וגם אם כן, זה כבר לא משנה. זה לא יעזור בכלום.-"
היא עצרה לרגע מלכתוב, מנגבת את הדמעות שטשטשו את ראייתה. גם הדם והכאב לא בדיוק עזרו. הרצפה הייתה מכוסה בדם, ומים נשפכו מהכיור עד שעלה על גדותיו, והמים זרמו ממנו אל הרצפה, כאילו גם החדר עצמו בוכה איתה.
"-אתם יודעים, אני לא מסוגלת להמשיך לראות אותו איתה, ולא איתי. אני בכל פעם נזכרת מחדש בצמד המילים שאמר לי אחרי שהתוודיתי בפניו, את ה-"אני מצטער". זה חרוט בזיכרון שלי, זה משבש לי הכל. אני התדרדרתי. התחלתי לחתוך, רק כדי שהכאב הזה יעלים את הכאב האנוש האחר. אבל כשההרגשה התפוגגה, שוב פעם חזרתי לאותו מצב. ואז התחלתי להשתמש בסמים. אמא, אני יודעת שסבלת מאוד מאז שגילית שאני צורכת סמים, ובטח היה קשה לך לשלוח אותי למוסד לגמילה. אבל לא הצלחתי לעמוד בזה. לא הצלחתי לעמוד בכאב הזה. אני כל כך כועסת על עצמי שאני חלשה. אני שונאת את עצמי, אני שונאת את העולם האכזר הזה..
אז.. תדעו שאני מצטערת, על הכל, על הצרות ועל הבעיות שגרמתי.
אבא, אמא, אני אוהבת אתכם."
מוחה כבר התערפל, היא הרגישה שהיא עוד מעט קורסת. טיפות הדם טשטשו במעט כמה מילים. היא ידעה שהוא בא לקחת אותה, כפי שבא ולקח אחרים לפניה. אבל היא הצליחה לכתוב עוד שורה אחת, ברורה כשמש:
"תמסרו לדניאל שאני אוהבת אותו."
אוהבת, לא אהבתי, אוהבת.. המחשבה הדהדה בראשה, עד שהכול השחיר.