פסל חול – פרק 2
למחרת, פקחתי את עיניי וראיתי את נטלי ערומה לידי. הערצתי את קימוריה המושלמים דקות ארוכות. (גם עם סילביה נהגתי לעשות את אותו הדבר.) התקרבתי אליה וניסיתי ללטף אותה. היא התעוררה ודחפה אותי אחורה. בלי אפילו להעיף בי מבט, היא קמה ורצה למקלחת. כשהיא חזרה עטופה במגבת לבנה, היא אמרה לי שהיחסים בינינו נגמרו. הופתעתי נורא ועניתי לה בחיוך עצוב: "הייתי כה גרועה?"
היא פרצה בצחוק: "מה פתאום! היית בסדר גמור". אבל, אני מצטערת פיליפ!". היא המשיכה בצורה רצינית מאוד: "אתה חושב שלא שמתי לב שהיית במקום אחר כל הלילה? אתה לא שכבת איתי, אתה שכבת עם מישהי אחרת, רוח רפאים מהעבר שלך. כשגמרת, שמעתי אותך למלמל את שמה: סילביה! אני לא יודעת מי זאת, אבל אני בטוחה שאתה עדיין אוהב אותה, נכון? ".
לא ידעתי מה להשיב לה. הרגשתי כה מושפל. לא היה לי כוח לספר לה את האמת. נטלי התלבשה במהירות ועזבה בלי להוסיף מילה. כשהגעתי למשרד, היא נתנה לי כוס קפה כרגיל ואמרה לי, כאילו שום דבר לא קרה: "תודה שהזמנת אותי אתמול, היה לי מאוד נחמד!".
בצהריים נטלי נכנסה למשרדי ושאלה אותי:
"אפשר לדבר איתך בכנות, פיליפ?"
"כמובן, מה קורה?" עניתי בסקרנות.
"אני מתארת לעצמי שאתה כועס עליי, נכון? אולי מוטב שאפרוש מהחברה?".
התלבטתי, לא ידעתי מה להגיד לה, זה לא היה מובן מאליו.
מצד אחד, כל פעם שהייתי מביט בה, הייתי חושב על סילביה. כל הסבל, כל הכאב שחוויתי במשך שנים רבות חזר לרדוף אותי.
מצד שני, שנים חלפו, התבגרתי, הייתי זקוק לנטלי כדי לעזור לי להשלים את המשימה המאתגרת שהאמריקאים הטילו עליי: להקים חברה ולנהל אותה.
החלטתי להתנהג באחריות ולשים את העניינים האישיים בצד. עניתי לה בביטחון עצמי מזויף: "מה פתאום, את עושה עבודה מצוינת, אני צריך אותך. בואי נשכח ממה שקרה אתמול ונתרכז בעתיד, בסדר?".
כך הסכמנו ומאז הפסקנו להתראות חוץ מאשר בעבודה. עוד פעם התמכרתי לעבודה והעבודה הצילה אותי מדיכאון. הצלחתי מעבר לציפיות שלי. הודות לשילוב של נחישות, מאמצים ומזל, מכרתי מחשב שני חודשיים בלבד אחרי הראשון. בקליפורניה, חברי המנהלים של החברה הופתעו לגמרי. קיבלתי אישור להעסיק עובדים נוספים. הצמיחה שלנו הייתה מרשימה ומהירה. מכרנו כמה מחשבים בכל רחבי אירופה ובעיקר באנגליה. רוב זמני הייתי בנסיעות עסקים במדינות שונות או בקליפורניה בחברת האם. הפכתי ללקוח מתמיד של חברות תעופה. לא היה לי זמן לחשוב יותר מדי על החיים הפרטיים שלי. הייתי עסוק מאוד ובממוצע נוכח רק שבוע אחד בחודש בפריז. בסוף השנה, בקשתי מנטלי לערוך מסיבה לעובדים ולבני זוגם כדי לחגוג
את ההצלחה של החברה שלנו. נטלי חזרה אליי ואמרה לי שאם נוסיף את האורחים הבכירים מארה"ב כמו ריצ'רד או רוברט, נהיה כשישים סועדים.
תגובות (0)