פעם אחרונה..

טולי 30/09/2014 793 צפיות 4 תגובות

הבטתי בעיניו, העיניים החומות שבעיניי הן כל כך עמוקות, בעלות כל כך הרבה משמעות.
"אור," מלמלתי בשקט, השקט המתוח שאפשר לחתוך בסכין. הרצון להיות פה, לצידו, להישאר איתו, עולה על הכל. כשאני איתו אני מרגישה בטוחה, שמורה הרבה יותר.
"נועה, אני אוהב אותך." אור אמר והניח את ידו על לחי הימנית, מלטף אותה בעדינות שאפיינה אותו בשעות הקשות שלו. שיערו החום התפרס על פניו מעט בעקבות רוח הים הקרירה. חיבקתי את עצמי באמצעות ידי והבטתי בו בחיוך קטן. 'אני פה.' הלב שלי צעק אבל הפחד שקרה משהו גבר עליי ושיתק אותי.
"למה ביקשת שניפגש עכשיו?" שאלתי בשקט, אור הביט בים ונאנח.
"התקבלתי. הקולג' ששלחתי אליו את טופס המלגה, זה שיכול לעזור לי בתחום הכדורסל שלי. התקבלתי אליו." אור אמר בחיוך. אור גבוה ושרירי בזכות התחביב האהוב עליו שבזמן האחרון הפך למקצוע, כדורסל.
"ואוו. זה מפתיע." אמרתי בהלם ופערתי את פי מעט. קשר מרחוק? שלוש שנים הלכו להן לפח?
"זה לא אומר כלום עלינו, אנחנו נדבר כל הזמן בסקייפ, פייסבוק ובוואטסאפ, אני מבטיח לך שזה לא נגמר." אור אמר והנדתי לשלילה.
"לך לקולג, תהנה, תלמד. תתאהב מחדש, אל תשכח ממני בבקשה, אל תשכח את כל השלוש שנים האלו כי קשר מרחוק רק יפגע בך ובי. חוסר הבנה ימוטט אותנו. לך תהנה אהוב שלי." אמרתי, מוותרת עלינו, לא נותת לעצמי להילחם בכלל. אני יודעת שאחד יפגע אז אני מוותרת.
"אני אוהב אותך." אור אמר בחיוך קטן והנהנתי בראשי.
"גם אני אוהבת אותך." אמרתי בלחש, הדמעות חנקו אותי. לא האמנתי שבשעה שתיים לפנות בוקר, באמצע חוף ים הזוגיות שלי, האהבה הראשונה שלי תיגמר.
"נועה. אני רוצה לומר תודה, שתמיד היית פה בשבילי, כשאמא שלי מתה מסרטן, כשאבא שלי הטריף אותי בגלל הקבוצה, כשהמבחנים חנקו אותנו, היית שם אז תודה. תודה, שהיית האהבה הראשונה שלי, הנשיקה הראשונה שלי, זאת שהרגה אותי במבט שלה. זאת שכישפה אותי בחיוך שלה. הילדה הכי חכמה והכי מדהימה שקיימת בעולם." אור אמר והוציא קופסא קטנה מהכיס.
"נפרדנו, בערך. אתה יכול להחזיר את הטבעת נישואים לחנות." אמרתי בגיחוך, מנסה להעביר את האווירה המתוחה והעצובה שבינינו.
"שתקי." אור פקד עלי ופתח את הקופסא השחורה, שרשרת זהב שכתוב בה N&O מחובר. נועה ואור.
"ואוו." אמרתי בשקט והרמתי בזהירות עם אצבעותי את השרשרת ולאחר שנייה סגרתי אותה בתוך ידי.
"מתנת פרידה." אור אמר ורכן אליי. הוא נישק אותי בעדינות למספר שניות והתנתק. הוא הלך אחורה מעט. מתרחק ממני מספר צעדים.
"הטיסה שלי מחר בבוקר." הוא הודיע בקול רשמי.
"אני נפרד ממך כבר עכשיו. אני לא רוצה שיהיה לנו קשה להיפרד." אור אמר בחיוך עצוב והנהנתי בראשי. אני מבינה אותו, אני אבכה ואתחנן שהוא לא יילך לי.
"אני מבינה, אני צריכה ללכת." אמרתי והסתובבתי. התקדמתי לכיון הכניסה של הטיילת. אני הולכת הבייתה, כשאהבה הראשונה שלי עומדת לעזוב, אבל אני שמחה כי אני משחררת אותו. אני יודעת, שבסופו של דבר אנחנו נהיה מאושרים, ביחד או לחוד.
"אני אוהבת אותך ואני לא אשכח אותך לעולם." אמרתי ופתחתי את דלת המכונית השחורה שלי. התיישבתי בכיסא הנהג וחגרתי חגורת בטיחות. נסעתי הבייתה, למקום שלי, המקום הבטוח שלי.


תגובות (4)

וואו פשוט וואו!
אני עוד שנייה בוכה פה. זה ממש יפה ומרגש, מאוד אהבתי.
הכתיבה שלך ממש יפה.

30/09/2014 18:23

זה.. פשוט. מדהים!
וואו! אני פשוט.. זה פשוט הציף אותי! את כותבת אדירה. :,)

30/09/2014 19:11

מושלמייי

30/09/2014 20:55

ממש מדהים מקורי ואמיתי התאהבתי….

02/10/2014 17:48
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך