שארית חיינו
מוזר איך שרואים דברים תמיד במבט לאחור, מהסוף להתחלה, מבלי לחשוב בכלל על האמצע ועל כל הדרך שעברנו.
זה כמו מראה שבורה, לרגע אחד אתה רואה תמונה שלמה ורגע אחרי זה הכל מתנפץ לרסיסים.
אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שדיברנו, את היית בדרך לתחנת האוטובוס ואני הייתי בדרך למכון שלמזלי היה בדיוק בדרך שלך..
זה היה יום עם רוחות חזקות, כאילו מישהו למעלה מתכונן לסערה שתבוא אבל באותו רגע מי שם לב לזה בכלל? בטח שלא אני.
שאלתי אותך איך את חוזרת הביתה? בדיוק סיימנו בית ספר, ואמרת לי שבאוטובוס חייכתי ואמרתי לך מזל שלא ברגל היית מתעופפת לקפריסין שנינו צחקנו, והמשכנו כל אחד לכיוון שלו.
גם בכיתה, התחלנו להתקרב ועם הזמן הצעתי לך לצאת.
הסכמת, אני זוכר שבאותו הרגע לא היה בן אדם מאושר ממני פשוט לא יכל היה להיות.
עברו כמה חודשים, והפכנו לזוג הכנסתי אותך לחיים שלי, למשפחה שלי, וללב שלי אבל את היית קצת קרה.
חשבתי לעצמי שאת ועוד חבר התקרבתם, התקרבתם יותר מדי אפילו..
והרבה יותר מאוחר הסתבר שצדקתי.
כולם אמרו לי, אתה סתם פרנואיד, היא איתך היא אוהבת אותך ואתה אותה. זה טבעי לקנא לה ולשמור עליה כי כשיש לך משהו שהוא כל כך מיוחד ברור שתפחד לאבד אותו.
עברו עוד כמה חודשים הספקנו להיפרד ולחזור כמה פעמים, ואז על הר באמצע טיול התחלת לבכות לי וסיפרת לי הכל שאת כבר מזמן לא אוהבת אותי, את איתי כדי לגרום לו לקנא ואת הבטחת לו שאני ואת ניפרד ואתם תהיו ביחד.
פתאום התייבש לי הגרון לא יכולתי לבלוע והרגשתי כמו מראה שנשברה הייתי מרוסק וכששאלת אותי ניסים מה עושים?
אני עם כל טיפת כוח נפשי שהייתה לי חייכתי ואמרתי מה את חושבת שנעשה? זה נגמר.
אני לא מבין למה הייתי כל כך בהלם כשאמרת לי את זה? למרות שאני בתוך תוכי, ידעתי ממזמן שמשהו רע קורה ,פשוט לא יכולתי לראות את האמת מול העיניים, זה די מסביר את העובדה שיש לי משקפיים לא?
זאת הייתה הפעם האחרונה שנפרדנו בסך הכל שני ילדים בני 17 שבפעם הראשונה היו בקשר רציני
כנראה שלא נחזור להיות ביחד שוב פעם, כי הקשר בינינו הפך לכמו מסטיק שמזמן איבד את הטעם.
אבל הכל לטובה, גם אם לא נזכה להעביר ביחד את שארית חיינו
תגובות (0)