אהבה ראשונה לא שוכחים

זה כבר מאוחר. עוד מעט כיבוי אורות ונצטרך ללכת לישון, ובינתיים יש מסיבה. בזמן שכולם נמצאים במסיבה ביקשתי ממנו שיצא איתי קצת החוצה, לשאוף אויר. היה בפנים נורא חנוק. הוא הסכים, הוא גם ככה לא מת על מסיבות. הוא יקפוץ על כל הזדמנות שתהיה לו להתחמק ממסיבה, והוא תמיד יעדיף לשבת בבית מתחת לשמיכה בשקט ולראות סרט טוב. תכלס, אני קצת מבינה אותו. מי צריך את כל זה?
יצאנו החוצה והיה נורא קר. אני חושבת שעל גבול האפס מעלות. הוא ראה שקר לי והציע לי את המעיל שלו, אבל לא הסכמתי. כי אז לו יהיה קר, ומה עשינו בזה? הסתובבנו בחוץ ולבסוף מצאנו מעקה קטן ונשארנו שם. הוא נשען עליו, ואני באתי ונשענתי קרוב לידו. מה שלא יהיה, אני רוצה להיות קרובה. אני כל כך נהנית מהקרבה שלו, דבר אחד מתוך רבים שאני מתגעגעת אליהם מהתקופה שבה היינו יחד. מאז הפרידה נשארנו ידידים טובים, אבל רק בזמן האחרון המצב חזר להיות כפי שהיה לפני שהודיתי ברגשות שלי כלפיו בפעם הראשונה. אני זוכרת את הערב הזה. הייתי כל כך תמימה וחמודה, באתי אליו ואמרתי מה שאני מרגישה, והוא הודה שהוא מרגיש באותה צורה. כל כך התרגשתי, זו הייתה הפעם הראשונה שמי שאני אוהבת אוהב אותי חזרה. כל מה שקרה לאחר הלילה ההוא הוא כבר היסטוריה, אבל מה לעשות ודרכינו התפצלו אחרי שהבנו שזה לא זה וזה לא עובד. ניסיתי להעלים את הרגשות שלי כלפיו, באמת ניסיתי. גם היו תקופות שחשבתי שהצלחתי, אבל הוא תמיד נשאר באיזו פינה קטנה בחלק האחורי של הלב שלי, והוא לא התכוון לעזוב. טוב, נו, אהבה ראשונה לא שוכחים.
"זה ממש כמו פעם, אה?" הוא התחיל שיחה.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי, סתם כי רציתי לשמוע את התשובה.
"שהיינו הולכים להסתובב בלילות, היינו יושבים על ספסלים ומדברים שעות."
"כן, אני זוכרת, זו הייתה תקופה טובה." עניתי.
"ממש אהבתי אותך, את יודעת?"
"דווקא לא. שלא תבין לא נכון, אני אהבתי אותך כמו שלא אהבתי אף אחד אחר, אבל תמיד הרגשתי שבאיזה שהוא מקום הרגשות לא היו הדדיים. או לפחות לא באותה מידה." התוודיתי. היה טוב סוף סוף לומר לו את זה ולהפסיק לשמור את זה בבטן.
"אני לא יודע מה גרם לך לחשוב ככה, אבל תהיי בטוחה שטעית."
"טוב לדעת," צחקתי. "אבל מה זה משנה, זה מאחורינו. עברה יותר משנה ואנחנו במקום אחר עכשיו."
צחקנו שנינו. אני אוהבת לדבר איתו על מה שהיה פעם. באיזה שהוא מקום תמיד קיוויתי שהוא יבוא לדבר איתי ויגיד לי שהוא מתגעגע, ושהוא רוצה שנחזור. אבל עמוק בפנים ידעתי שזה לעולם לא יקרה. וידעתי שגם אם הוא מרגיש ככה, הוא לא יבוא ויגיד לי. אבל תמיד הייתה לי תקווה. כי בלי תקווה מה שווים כל החיים האלה?
"אפשר לשאול אותך שאלה?" הוא נהיה פתאום רציני קצת.
"ברור, מה שרק תרצה" עניתי בחיוך.
"זוכרת שסיפרת לי על ההוא? שנפגשת איתו כמה פעמים?" הוא הזכיר את הקטע האחרון שלי. שום דבר רציני, אבל סיפרתי לו כי קיוויתי שזה יגרום לו לקנא קצת. לפי מה שאני יודעת, זה לא הפריע לו יותר מידי.
"נו, מה איתו?" ניסיתי לענות בתמימות, כאילו אני לא יודעת מה הוא הולך לשאול.
"מה היה בניכם? מה עשיתם? זה היה רציני?"
"לא כל כך," עניתי בקצרה. "למה אתה שואל?"
"סתם, מעניין אותי לדעת. כמה זמן זה נמשך? איפה נפגשתם?"
"וואו, כמה שאלות, אם לא הייתי מכירה אותך הייתי עוד חושבת שאתה מקנא." צחקתי.
"למה, זה דבר רע לקנא בקטעים של האקסית שלי?"
"לא, פשוט אמרת לי שאם יהיה לי מישהו אתה לא תרגיש קנאה בכלל." ניסיתי להתקיל אותו.
"אני לא רואה את הבעיה פה."
"מה העניין, רועי?" הסתכלתי ישר לתוך עיניו. "אתה מתנהג שונה."
"למה שונה?" הוא הסתכל עליי עם עיניו התכולות הגדולות, דבר שגרם לי לקצת לחץ אבל בעיקר תחושת ביטחון ושאני יכולה לסמוך עליו. פתאום הוא נראה לי כמו שהוא היה פעם.
"תראה, אני יודעת שאתה מפחד לחשוף את הרגשות שלך ואני לא יודעת למה. אולי נפגעת בעבר, אולי אתה מפחד מהפעם הראשונה שתפגע בה, אבל אתה חייב להבין שאני לא כזאת. אני אהבתי ואוהבת אותך כמו שאתה ובתור מי שאתה ואתה לא צריך לפחד לבוא ולדבר איתי." ניסיתי לרמוז. זרקתי לו את הכפפה, הוא רק צריך להרים אותה עכשיו. "איך אתה מרגיש כלפיי כרגע?"
"למה את מתכוונת?" שאל, מנסה להתחמק או לחשוב על תשובה.
"מה אתה חושב עליי, בתור האקסית, הידידה הכי טובה שלך, מה הרגשות שלך כלפי?"
הוא התקרב אליי קצת ושם את ידו על ידי. הייתה לו כפפה על היד ולי לא, ככה שהיא חיממה אותי ונתנה לי תחושב נעימה.
"אני מתגעגע." הוא אמר. "אני מתגעגע ואני רוצה לשנות את המצב בנינו עכשיו."
אני לא יכולה להגיד שלא ציפיתי לרגע הזה וחיכיתי לו במשך השנה האחרונה. כל כך הרבה פעמים שהיינו לבד ממש התפללתי לאלוהים שיוציא את המילים האלו מהפה. אבל עכשיו כשזה קורה, אני קצת מבולבלת.
"אתה חושב שזה נכון? ומה יקרה אם זה לא יעבוד? שוב יהיה מביך, שוב יקח לנו זמן להתחבר שוב, אני מפחדת. אני אהבתי אותך, אוהבת אותך ותמיד אוהב, אבל אתה חושב שזה הדבר הנכון לעשות?"
"אני לא יודע." הוא השיב. "אני באמת לא יודע. אני יודע רק דבר אחד, וזה שלא מיציתי את המערכת יחסים שלנו. אני יודע שאני רוצה עוד. אני יודע ש…"
באותו רגע כבר לא יכולתי להמשיך לשמוע אותו מדבר. תפסתי אותו בצוואר וקירבתי את שפתי לשפתיו. נישקתי אותן בעדינות וברוך, נשיקה נעימה כזו. הוא שם יד אחת עם המותן השמאלית שלי ואת השנייה הוא שם על העורף שלי כשהאגודל על הלחי. חיכיתי לרגע הזה כל כך הרבה זמן, וזה היה כל כך שווה את ההמתנה. זו הייתה הנשיקה הכי טובה שהייתה לי, כי זו הייתה נשיקה שבאה מתוך אהבה. לא מתוך רצון להוכיח משהו, לא כי אני חייבת, בשביל להתקדם האלה ולהתגבר עליו, אלא נטו מתוך רגשות אחד כלפי השני.
וזה הרגיש כל כך טוב.
אז מה אם אני לא יודעת מה יקרה בהמשך. אז מה אם יש לנו חברים משותפים, ופרידה תהיה מביכה. זה לא מה שחשוב עכשיו ולא צריך לחשוב על זה. מה שחשוב זה כאן ועכשיו. ואי אפשר להתווכח עם הלב, הוא רוצה מה שהוא רוצה והתפקיד שלנו זה לספק את זה.