אנאבל לי (סיפור קצר בשישה חלקים)- בית 5/6
"אך ידעתי אהוב מכולם, מכולם
שרבו שנותם מגילי
ורבה חוכמתם משכלי:
ואין שרף או שטן בעולם,
ואין סער בים ערפלי,
שיקרע או יגרע את הקו של זהב
ביני ובין אנאבל לי."
"זה כזה לא נשמע!"
"כמה משפיל!"
"איזו תועבה!"
"ממש לא ייתכן!"
זקני העיירה כבר החלו לגלות על השמועה. בחיפוש לא ברור בחדרה של אהובתי נמצאו מכתבים "מגונים"- מכתבי אהבה תמימים.
והם קראו את דעתם הנגדית, והם הזדעזעו מהסוד שהתגלה, אבל אף אחד עוד לא ידע- מי האדם איתו התראתה?
כל המלכות געשה.
צעקות החכמים הגיעו עד לחלקת הקבורה, היכן שהייתי.
באתי כדי לבלות את ימי הגאולה האחרונים שלי עם אהובתי. אהובתי הנצחית.
אף מלאך בשמיים, אף שטן של גיהינום, לא יצליח לכבות את האש שעוד ניצתת בין שנינו. אש צורבת, אש נעימה, אש של חיים ונשמה, אש של תשוקה ואהבה, שגם לא מים וגם לא חול יוכלו להרוג אותה, כי גם בניסיון המר ביותר ליבת הלהבה תישאר, ומניצוץ קטן שעוד נשאר- תתגבר ותתפשט ותאכל את יוצריה, כי אש, כמו כל פלא, תהיה מסוכנת כאשר ייגעו בה.
נחו להם לצד קברה את ומגרפה.
פרחי לילך סגלגלים ניתנו לה, כדי למתק את מותה.
ואני- שכבתי שם, הבטתי בירח שהזכיר לי אותה, לצידה, וחיכיתי, בעוד קולות אנשי העיירה מתקרבים.
תגובות (0)