"אני אוהבת אותך"- "פאנפיק" לסיפור שלי (חלק 4)

"אני אוהבת אותך." אמרה אנה. היא הסתכלה על עצמה מול הראי, אומרת את המשפט הזה שוב ושוב, כאילו מושכת את הזמן עד ל"רגע הנכון". היא הייתה לחוצה מאוד. שיי תמיד התנהג אליה בתור חברה טובה שלו וסוג של עמיתה למקצוע, אף על פי שהתאהבה בו מהרגע הראשון שראתה אותו, הפעם הראשונה שנפגשו, ואז הוא היה נראה אומלל מאוד. אולי זאת הסיבה שהחליטה להישאר ולשמור על קשר. "זה כל כך פשוט אז למה זה כל כך קשה?" היא שפשפה עם ידיה את ראשה בעצבנות.
דפיקה בדלת נשמעה לפתע. אנה ניגשה ופתחה את הדלת.
שיי עמד בכניסה לביתה. דפיקות הלב שלה נעשו מהירות עוד יותר משהיו קודם לכן.
"מה אתה עושה כאן?" היא ניסתה להישמע הרי רגועה שיכלה.
"אני… באתי לארח לך חברה." הוא ענה בהיסוס שלא היה אופייני לו כשנכנס אל תוך הבית. אנה הייתה מבולבלת.
"למה? זאת אומרת, לא שזה לא משמח אותי, זאת אומרת, זה משמח אותי אבל, אתה יודע, זה לא צפוי כזה, לא שיש לי בעיה עם זה-"
שיי נישק אותה על שפתיה. הוא התרחק ממנה והם הסתכלו אחת על השני בשתיקה.
"זה- לא ציפיתי לזה." ענתה, כשהיא עדיין המומה ממה שקרה.
"כן, זה לא היה במקום, אולי עדיף שאלך-"
"לא." אנה אמרה בתוקף. היא נאנחה. "למען האמת, אני רציתי להגיד לך משהו כמעט מקודם. אני, אה, אני אוהבת אותך."
"אני שמח לשמוע את זה." הוא הסמיק בחיוך. "בגלל שזה בדיוק מה שאני מרגיש." אנה הייתה יכולה להישבע שזו הפעם הראשונה שראתה אותו מחייך בצורה כזאת. "אבל," הוא החל להוסיף. "אני לא ממש יודע מה לעשות עכשיו."
"בגלל שאף פעם לא הייתה לך חברה." היא ענתה בישירות, אולי מוגזמת. "אני לא התכוונתי לפגוע."
"אף פעם לא הייתי מאוהב." תיקן אותה.
"אתה לא צריך לעשות משהו מיוחד בתור החבר שלי." הסבירה. "אתה החבר שלי, נכון?"
"נראה לי שכן?" ענה.
אנה חייכה בשמחה. "אני התאהבתי בך מאז הפעם הראשונה שנפגשנו. זה לא נשמע מטריד מדי, נכון?"
שיי גיחך מהשאלה שלה. "אז את בטח היית מאוד נואשת בזמנו."
"מערכת היחסים הקצרה הזאת עושה לך רק טוב, כבר התחלת לפתח חוש הומור." היא חייכה בעוקצנות. "לא נעלבת, נכון?"
"את דואגת יותר מדי."
דפיקה נוספת על הדלת הקפיצה את שניהם בהפתעה.