בבית קפה קטן

פנס התאורה בפינת בית הקפה הקטן הבהב ללא הפסקה והאור המרצד משך את תשומת ליבו.
בעיניים חלולות ובהבעה קפואה וריקה מתוכן הוא הביט בפנס והרהר עמוק אל תוך מחשבותיו.

היא ישבה מימינו. רגליה שלובות, ידה השמאלית מונחת על רגלו וידה הימנית מוחה את הדמעה שירדה לאורך לחיה. השתיקה ששררה ביניהם הייתה כל-כך רועמת.
לפני דקות ספורות היא סיימה את דבריה. מילותיה האחרונות היו פשוטות אך חדות וחותכות כסכין:
"אני ממש מצטערת. זה חייב להסתיים. זה נגמר."

הוא ניסה לשחזר בדמיונו את שלושת החודשים שחלפו, ואת הרגעים שהובילו אותו לרגע זה.
את השיחות הארוכות אל תוך הלילה. על חיים, על אהבה, על משמעות.
את הפעם הראשונה בה הלכו יחד לים שם היא חשפה בפניו את רגשותיה, ואת תחושתיו כשהקשיב לה.
את ההודעות המרגשות בפלאפון בערבי שישי שגרמו לליבו להחסיר פעימה.
את הנשיקה הראשונה, שכנראה הייתה גם האחרונה.

"אני יודעת שאני פוגעת בך עכשיו. אני יודעת שזה לא בסדר. אבל אתה חייב להבין אותי.
אני כל-כך מבולבלת. אני רוצה אותך, אני רוצה להיות איתך, אבל זה לא נכון, זו טעות ואתה יודע את זה.
זה לא יעבוד בינינו, ואני גם לא יכולה, לא מסוגלת.
אני מצטערת שגררתי אותך עד לכאן רק בשביל לשמוע אותי אומרת את המילים הללו. אני יודעת שקיווית לשמוע דברים אחרים, אבל אין כאלה.
אני ממש מצטערת. זה חייב להסתיים. זה נגמר."

על השולחן הונחו על פי הזמנה שתי כוסות לימונדה. הוא לקח לגימה נוספת והמשיך לבהות בפנס המהבהב.

מחשבותיו נדדו עתה מן העבר אל ההווה, מנסה ליצור בדמיונו תגובה הולמת למצב.
אם יטיח את כוס הלימונדה בשולחן ויצא בזעם, הוא יסגור את הדלת על כל עתיד אפשרי בינו לבינה.
אם יחליט לשתוק הוא אמנם יצטייר כג'נטלמן, אך ייראה כמי שלא מוכן להתחייב לאהבתו.
ואילו ינסה לשכנעה אחרת הוא יראה את נכונותו להקריב עצמו וכבודו עבורה, אך ייתכן ויצטייר כמי שלא מבין את משמעות הדברים.
הוא בדה במוחו שרשרת תגובות, שלו ושלה, על מנת להבין מה עליו לעשות. לבסוף הגיע למסקנה הטראגית, כי בכל אחת מפעולותיו הסוף נשאר קבוע – היא הולכת, וזה נגמר.

על כן החליט לשתוק. לשתוק ולבהות בפנס המהבהב. בראשו הניח כי משכנוע ותחנונים לא יצא שום טוב, והוא מעולם לא הגדיר עצמו כאחד שנלחם בקרבות אבודים מראש. רק משפט אחד הוציא מפיו "קחי את היד שלך והתרחקי. וכשנלך, אל תחבקי אותי. אני לא אהיה מסוגל לשכוח אם תחבקי אותי"

בכל כמה דקות הופרה השתיקה הכבדה ביניהם כשהיא נזכרה במשפט נוסף שרצתה להגיד ובקול עדין ומייבב שלחה את מילותיה לאוויר. הוא הנהן, לגם מהלימונדה והמשיך לבהות בפנס. ספק אם שמע חצי מדבריה.
כך נמשכה פגישתם למעלה משעה. היא מדברת, הוא שותק. היא בוכה, הוא שותק. היא מבקשת שיסתכל בעיניה, הוא בוהה באור המרצד. הוא לא הבחין בזמן שעבר, אולי התענג על רגעיו האחרונים איתה, אולי היה מרוכז במחשבותיו.

לבסוף, משהבינה שנגמרו לה המילים, היא קמה ללכת. באקט הקרבה אחרון הוא שילם את החשבון ויצא מבית הקפה.
היא אחזה בידו, סובבה אותו אליה ואמרה "אני מצטערת, גם על מה שיקרה עכשיו". היא חיבקה אותו חזק והסתכלה לתוך עיניו.
לשתוק, זה מה שהוא החליט, לשתוק, אך באותו רגע איבד שליטה, הסתכל עמוק אל תוך עיניה ונשק לה על שפתיה.
העולם בחוץ קפא. הזמן נעצר. לא היה דבר מלבדם ומלבד נשיקתם. שניות בודדות היא נמשכה ובסיומה לחש לה באוזנה "את עושה טעות. את תביני את זה בעתיד, בעוד שבוע, או חודשיים או שנה, ואני מקווה שאהיה כאן בשבילך"

בעיניים חלולות ובהבעה קפואה וריקה מתוכן הוא הביט בפנסי הכביש המהיר בדרך הביתה, מהרהר אל תוך מחשבותיו ומקווה לטוב.