גבולות ההגיון

הוא ממשיך לחשוב עליה לפעמים וכמו מנסה להיזכר בטעם, אולי במילים היפות שאמר לה.
אז הוא בודק שאף אחד לא מסתכל ונכנס לראות אותה רק לרגע.
הוא קורא הודעה ממנה שהיא דואגת לו ובוחר להתעלם בקרירות האופיינית לו מבלי להגיב חזרה. הוא שואל את עצמו אם פעל נכון שהלך ממנה כך פתאום מבלי לומר שלום, ושוב, משכנע את עצמו שכן. הוא גם לא מכיר דרך אחרת לחתוך דברים יפים, או יפים פחות.
הוא יושב בביתו ומעסיק את עצמו בכל דבר אפשרי ובחיפוש עבודה. הוא רוצה לפתוח דף חדש בחייו אחרי שעשה חשבון נפש והגיע להחלטות, לבד. הוא תמיד מחליט לבד ולא מהסס לעשות זאת גם בשביל אחרים. העיקר שלא יחליטו בשבילו.
כך הוא מתנהל כשהוא נבהל. שהפנטזיה כמעט התממשה לו, הוא לא האמין שזה קרה לו.

הוא מכין לו קפה ומדליק את המחשב, שוב לבד. בראשו מתרוצצות מחשבות על החיים, האישה,הילדים, העבודה והפגישות וגם, עליה. למרבה הפלא היא עדיין שם, מטיילת בראשו. הוא היה רוצה שתיעלם ומאמין שהזמן יעשה את שלו. אין לו בעיה קצת לסבול. הוא ילד גדול ועבר מספיק בחייו. הוא גם ה-גבר שבגברים. גבר אחראי שיש לו עניינים יותר חשובים בראש. הוא עוד מעט בן 40 ויום ההולדת שלו מתקרב. למי יש פנאי לשטויות? מה שהיה היה. צריך להביט קדימה ולהיות מפוקס ומאוזן. הוא מוכרח להיות הגיוני. אין כמו לחשוב שאתה בשגרה ולהדחיק את האמת הפנימית שלך. הזמן יעשה את שלו.
הוא באמת מקווה בלבו שהאמת לא תתפוצץ לו בפנים יום אחד. רוצה באמת להיות מאושר ומסופק בחייו. העיקר לא להיות עצוב לפעמים, ושלא יהיה חסר לו כלום. גם לא בלב.
הוא עדיין חולם עליה לפעמים. היא נמצאת שם בין החלומות והוא רואה את פניה מחייכות אליו.
הוא מאמין שהוא יכול להילחם בזה, זו תקופה שתעבור. הוא חזק! ה-גבר שבגברים…
יש לו עדיין צמרמורת לפעמים, ככה פתאום, ולא מהקור.
הוא רואה אותה לפעמים בראשו מחייכת או רצינית, לבושה בשחור או לא לבושה בכלל.
הוא עוצם את העיניים ומפנטז עליה שוב, רק להיות איתה לבד.
מזל שלא נפגש איתה, הוא חושב בלבו. הוא לא כזה. הוא לא בוגד. אפילו שהוא מרגיש קצת לבד. אפילו שהיא קצת חסרה לו. הוא לא יסכן לעולם את המקום הבטוח שלו, הוא אחראי ומיושב למרות הצד הפרוע והסודי שלו. הצד הזה, שהיה חשוף כשהיה איתה. הוא מקווה שהיא לא כועסת עליו. הוא תוהה אם היא נפגעה ממנו, ואם כן, לא נורא…הוא סיפר לה שפגעה בו מספיק וקיווה בלבו שהאמינה לו. היא רעה בדיוק כמוהו. אולי יכתוב לה רק עוד פעם אחת בשביל להתנצל, הוא בכל זאת מוסרי והמצפון שלו חייב להיות נקי. נחכה שיעבור שבוע לפחות.

הוא מסתכל על לוח השנה ביום הראשון של תחילתו של חודש. זמן מצוין לסיים ולהתחיל מחדש. אז הוא מעביר בראשו עוד מחשבה קטנה עליה ומבין שלא יכיר משהי כמוה.
עוד אחת שתצליח לקרוא אותו ולהרגיש מבלי לראות.
אחת שיהיה לה אכפת ממנו באמת וכל כך נזהרה שלא לפגוע.
שאיתה הרגיש כל כך חי אמיתי ופתוח, חופשי ונינוח…מישהו אחר.
אז הוא שוב מדמיין עצמו מגיע עד אליה, והיא מחבקת אותו חזק ונושמת לו את הצוואר ומציפה אותו בחום שכל כך חסר לו. עוד קצת, והוא כבר לא יחשוב עליה.
הוא גם לא יכתוב לה שוב לעולם. יתכן וגם לא יכתוב לאחרת.
הוא ינסה שוב להתקרב לאשתו ולקוות שיממשו יחד את כל מה שחלם לעשות.
הוא חייב לשמור על גבולות ההיגיון ומקווה לא להרגיש לבד ויודע שהוא חייב לשכוח אותה, כאילו מעולם לא הייתה קיימת. כי החיים חייבים להמשך. וכשימות, יהיה במילא לבד.